Posted in אימון משחק, בלוג, טקסט במשחק, לימודי משחק, עבודה על דמות, פעולות במשחק, רגשות במשחק

הרגע עצמו חשוב הרבה יותר מכל ההכנות וכל הריסרצ׳ שהובילו אליו – תזכרי את זה.

 

DSC_5086 copy

תלמידה שלי מגיעה לשיעור ממש ממש מוכנה.
היא חשבה הרבה על הדמות שלה ובאמת עשתה עבודת תחקיר רצינית.
עוד לפני שהיא מתחילה את הסצנה היא מספרת לי שהיא גילתה שהדמות שלה קצת רופסת,
אולי לא בדיוק רופסת, היא אומרת לי, אבל יש לה חולשה פיזית בגוף כשהיא נמצאת בסיטואציה.
היא משתמשת בדימויים ממש מעניינים,
יש לה ג׳לי בברכיים,
יש לה חולשה בפרקים,
משהו קורס בה מבפנים כשהיא רוצה לדבר עם הדמות שממולה,
וזה כל כך מעניין וברור וחי,
אני איתה לגמרי, אני רוצה לראות.

ואז מתחילה הסצנה.
ומשהו תקוע.
היא מאוד מחויבת לדמות שהיא יצרה וזוכרת המון מהמידע שהיא חקרה לגביי הדמות,
והיא מייצרת חולשה,
או יותר נכון מנסה לייצר חולשה,
ומנסה להיות הדבר הרופס והפגיע הזה מול הדמות הגברית מולה.

ומה אני אגיד לכם – זה לא עובד.
זה ממש לא עובד.
היא כאילו לא מקשיבה ולא מגיבה ולא מדברת אל מי שנמצא מולה,
הראש שלה והחושים שלה במקום אחר-
כנראה במחקר שלפני הביצוע ולא בביצוע עצמו.

אני עוצר את הסצנה לקראת הסוף.

מה קורה, אני שואל אותה, איך הולך, מה את אומרת בינתיים.
והיא עונה לי – מה זה עונה לי – בקול חזק וקצת בעצבים על זה שמה פתאום עצרתי אותה,
ואיך אני לא נותן לה לעשות את העבודה,
ואיך משהו בפרנטר לא איפשר לה להביע את עצמה,
והיא מדברת איתי,
והיא מה זה עצמתית וחזקה,
לא ממקום כוחני אלה ממקום של נשיות לא מתנצלת,
והיא פשוט חזקה וגדולה ומעולה וברורה וחדה כתער.

אני מת על זה.

איפה כל זה היה בסצנה אני שואל אותה.
אני עף על איך שאת מדברת איתי, למה את לא מדברת איתו ככה?

כי זה לא מה שתכננתי, היא עונה לי, ואני חייב להגיד שדי בצדק.
זה באמת לא מה שהיא תכננה.

אבל,
דמויות זה לא דבר מקובע ומתוכנן וסגור מראש.
כנ״ל לגביי משחק.

לא משנה מה תכננת מראש – הרגע שבו את ניצבת מול פרטנר (או לבד על הבמה, או מול מצלמה),
ויש לך תגובות לא מתוכננות, תגובות אחרות, תגובות שרוצות לצאת ממך בתוך הסיטואציה – את חייבת ללכת עם זה.
זה לא יפיל את הדמות שלך, ולא ימוטט את המשחק שלך, ולא יבטל את המחקר שלך-
זה פשוט יביא אותך להגיב בתור הדמות בסיטואציה הדרמטית בצורה אורגנית ואמיתית ומתאימה.

אני משוכנע בזה.

לפעמים את מדמיינת דמות בתור מאוד פגיעה או רופסת,
אבל משהו במציאות חייה באותו רגע דווקא מוציא ממנה עוצמה.
לפעמים את רוצה שמשהו מסוים יקרה לך מבחינה רגשית,
אבל את מגיבה אחרת לגמרי ברגע האמת.
לפעמים חשבת שתבכי – ואת דווקא צוחקת,
לפעמים חשבת שתתעצבני – ואת דווקא ריקה,
לא משנה באיזו צורה זה יוצא שונה ממה שתכננת –
בעיניי תמיד הרגע עצמו, רגע הביצוע, הוא הרבה יותר חשוב ונכון מכל מה שתכננת לגביו.

וזה כבר עניין יותר רחב בקונספט של משחק ושל עבודת דמות – עניין שהוא קצת פרדוקסלי.

כל מה שתכננת, כל מה שעבדת עליו, כל ההכנות שעשית –
את אמורה לזרוק הצידה בזמן הביצוע – מתוך ידיעה שכל מה שאת צריכה טמוע כבר בתוכך-
ובעצם כל מה שנדרש ממך לעשות זה לדבר ולהגיב ולפעול –
בצורה הכי פתוחה, והכי מאפשרת, והכי גמישה.

תביני, אני לא מדבר על משחק ללא גבולות, ועל להגיע לסצנה ורק להגיב בלי לחשוב על הדמות,
אני גם לא מדבר על סוג של עצלות כזאת של ״יהיה מה שיהיה אני פשוט אלמד בעל פה ויאללה אזרום״.
להיפך – אני חושב שכשמתכוננים ועושים מחקר ומנתחים את כל מה שצריך –
רק אז אפשר לשחרר ולתת למשחק לנוע מתוכך בצורה חופשית ופתוחה להפתעות ומאפשרת.

ואז רק אז – יצא ממך משחק משובח וסוער ודינמי וייחודי ולא צפוי,
משחק שמגלה את עצמו מרגע לרגע,
בתוך העולם הבדיוני שהמחזאי כתב עבורך.

אז זכרי – הרגע עצמו חשוב הרבה יותר מכל ההכנות וכל הריסרצ׳ שהובילו אליו.

(בתמונה – פלור ואורי (ואני) ברגע לא צפוי בתוך תרגיל, מתוך סדנה אי שם ב 2017).

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה על דמות, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק, רגשות במשחק

ואולי הכי חשוב זה היחסים בינך לבין עצמך.

DSC_4695

 

ואולי הכי חשוב זה היחסים בינך לבין עצמך.

יש תמיד את הפרטנר שלך, שאת מגיבה אליו כל הזמן במשחק שלך,
הפרטנר (או הפרטנרית) נותן לך כל הזמן גירויים, דרך הטקסט שהוא אומר, ודרך המבט בעיניים שלו,
לאורך כל הסצינה את מגיבה, מגיבה באמת, בהווה שלך, לכל מה שקורה עם הפרטנר.
ולפעמים זה דברים שאת יודעת שהולכים לקרות בסצינה – למשל את יודעת שתתעצבני,
ולפעמים זה כל מיני הפתעות קטנות וגדולות בביצוע שלך,
כל מיני ניואנסים קטנים או רגשות שצצים או מבטים או כל דבר אחר בתגובה שלך-
שזה הכי כיף כמובן
וגם משאיר את המשחק ספונטני ושונה כל פעם,
ובכלל,
דרך הפרנטר את יכולה לשכוח מעצמך ולשים את הפוקוס החוצה כך שאת באמת נמצאת במצב יצירתי פתוח,
במצב מוכן לתגובתיות,
וזה משהו להישען עליו,
וזה מפעיל אותך בכל מיני צורות,
ואת לא לבד – את עם הפרטנר ביחסים משתנים – את פועלת עליו ואת מגיבה אליו,
ולפעמים כל מה שצריך זה לזוז צעד אחד הצידה ואחורה על הבמה וכל היחסים ביניכם משתנים,
וזה מעניין לראות,
וזה יחסים מובהקים של משחק.

ויש תמיד את הבמה.
היחסים שלך מול הבמה.
מה זה המקום שבתוכו את משחקת?
מה הוא גורם לך להרגיש או לרצות?
את יכולה להיכנס לבמה בתור דמות ומיד הקהל יבין שהמקום הזה עושה לך רע למשל,
עוד לפני שפצית את הפה, עוד לפני שעשית משהו.
יש לך יחסים עם המקום, שקצת כמו פרנטר – את מגיבה אל המקום דרך הנוכחות שלך ודרך המשחק שלך,
והיחסים ברורים.
אני אוהב לראות שחקנית על הבמה ברגעים הראשונים של הסצינה עוד לפני שמשהו דרמטי קורה,
ולהרגיש או להבין מה היחסים בין הדמות למקום.
המקום, המרחב נותנים לך כל כך הרבה מידע,
ואת מתנהלת ביחסים עם העולם התלת מימדי של הבמה, שהם עסיסיים לא פחות מאשר עם פרטנר.

אבל תמיד תמיד תמיד יש לך את היחסים עם עצמך.
היחסים שלך עם עצמך בתור פרפורמרית.
היחסים שלך עם הדמות שאת מגלמת.
אני אומר לשחקנים שלי שיזהרו שכשהם עם פרטנר על הבמה בדיאלוג, שלא יישכחו מה עובר עליהם עם עצמם,
תוך כדי הסצינה,
כי תמיד יש לך איזשהו עניין עם הפרנטר ובו זמנית איזשהו עניין עם עצמך.

ולפעמים זה קורה אפילו בטעות.
למשל אני יכול לראות שחקנית שלגמרי מאוכזבת מהביצוע שלה תוך כדי הסצינה,
ואני רואה, ממש רואה, שכשהיא משחקת יש עוד רובד של יחסים עצמיים שנכנסים איכשהו לתוך העולם של הדמות,
ומביאים לי רב גוניות של יחסים,
קורה לה משהו עם הפרטנר, קורה לה משהו עם עצמה, קורה לה משהו עם המקום.
זה מגניב אותי אותי בטירוף.
אבל מה שעושה את זה מעניין זה שהיא חושפת את זה,
כלומר היא מוכנה להראות את התגובה הרגשית שלה, ואת האכזבה שלה מעצמה, בזמן שהיא משחקת עם הפרטנר,
וזה מחזיר למשהו בסיסי של להסכים שיראו מה עובר עלייך על הבמה, ולהסכים להרגיש רגשות מכל מיני סוגים,
בין אם הם כתגובה לפרטנר או לעצמך.

ויש כמובן את היחסים בינך לבין עצמך לא רק על הבמה,
אלא בכלל כשחקנית, כפרפורמרית, כאמנית.
מה זה הקול הפנימי הזה, הרוח היצירתית שממלאים אותך מבפנים
ואיך את נותנת להם לצאת החוצה בעבודה הבימתית שלך,
והאם את בכלל מקשיבה למה שקורה לך בפנים?
לדחפים האמנותיים, לאינטואיציות שלך?
ומה את עושה אם האימפולס הזה, עם הפנימיות שלך כשאת יוצרת?

וכולם מדברים עכשיו על הקורונה שזאת הזדמנות,
או לא יודע מה – מקום שבו כל אחד מתמודד עם עצמו ומכיר את עצמו – אתם יודעים – כולם אומרים את זה עכשיו.

ואני מרגיש תמיד שלשחקנים יש מן עולם פנימי פסיכי שאין בו מגבלות ואין בו גבולות ואין לו חוקים,
בתוך הראש שלך הכל יכול לקרות, זה אינסופי בצורה כמעט מטפיזית ורוחנית,
אין משהו שלא יכול לקרות לך מבפנים בפנטזיות, ביכולות היצירתיות שלך.

ובעצם, הגוף שלך והקול שלך והאנרגיה שלך על הבמה זה חלק פצפון ממש פצפון וזעיר מהעולם הפנימי העצום הענק העמוק האינסופי הזה,
זה מרחב שהוא את באמת,
ויש בו כל כך הרבה כוחות, ואיכויות, וגוונים, וקולות, ודחפים, ודימויים, ואסוציאציות, ואפשרויות,
ולפעמים את שוכחת ומזדהה רק עם איך שאת רגילה להיות בגוף שלך עכשיו על הבמה.

אז איזה יחסים את מקיימת עם הקולות האלה, הדחפים האלה, האיפולסים היצירתיים האלה?

יש כאלה שלא מאמינים לעצמם.
יש כאלה שעפים על זה כל הזמן ומממשים כל דבר שעולה להם בראש.
יש כאלה שזה מעורר בהם מבוכה ובושה – כלומר הם בחיים לא יעיזו לעשות כל מיני דברים יצירתיים שרוצים להתממש.
יש כאלה שמטילים בזה ספק.
ויש כאלה שלוקחים הכל בקלות ופשוט עושים, מייצרים, מגיבים, יוצרים, פעולים, פשוט עוקבים אחריי ההשראות הפנימיות שלהם.
יש כאלה שיורדים על עצמם וחושבים שמה שעובר עליהם בפנים זה לא יכול להיות טוב ומעדיפים לפעול כמו שמישהו אחר היה פועל.

יש יחסים בינך לבין עצמך.
כבן אדם,
וכיוצרת,
וכשחקנית,
וזה משהו שמלווה את הנוכחות הבימתית שלך,
ועושה את המשחק שלך לאחד ויחיד שלא היה כמותו בעולם כולו,
ולפעמים אלה יחסים אפלים,
ולפעמים אלה יחסים קיטשים,
ולא משנה איזה יחסים יש לך עם עצמך – אותי זה ת מ י ד מעניין,
ולדעתי זה תמיד עושה משהו חשוב למשחק שלך ולנוכחות שלך,
וכמו כל יחסים אחרים – היחסים בינך לבין עצמך הם דינמיים,
ותמיד
יכולים
(וצריכים)
להשתנות.

 

(בתמונה – אני בשיעור ממזמן – משנת 2017. איך אני מתגעגע לחזור לסטודיו ולעבוד עם שחקנים.. צילם ברגישות חנני הורוביץ המופלא).

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה על דמות, עבודה עצמית במשחק

זיכרו שהטכניקה שאתם לומדים היא לא המטרה. המטרה היא משחק מחובר וקשוב ומלא בהשראה וביצירתיות. במילים אחרות – משחק משובח.

3428e71fcf35c0abe50b627da1e7ee42

 

תלמיד שלי מסיים תרגיל עם פרנטר,
וכשאנחנו מדברים על זה בסוף הוא אומר לי שהוא מרגיש שהוא לא ביצע את התרגיל.
ואני רואה איך הוא מאוכזב מעצמו.

אבל מה,
הסצנה שהוא עשה על הבמה היתה פשוט עילוי,
בחיי.
יושבים שני בחורים על הבמה, מאוד מרוחקים זה מזה,
מדברים קצת, לא הרבה,
וכולנו בקהל מרגישים
ממש ממש מרגישים,
את היחסים הדרמטיים,
כן דרמטיים,
זולגים בין שניהם וממלאים את הבמה כולה.

זה קצת קשה לי להסביר את זה במילים,
כי זאת היתה תחושה ממש מיוחדת וקסומה של רגע בימתי אחד עדין ומאוד ברור,
בין שתי דמויות,
מאוד מנוכרות ומבודדות בעולם,
שתי דמויות שמנסות לייצר תקשורת וקצת מצליחות וקצת לא מצליחות,
והתלמידים/משתתפים/שחקנים שלי
היו  מ ע ו ל י ם.

לפעמים במשחק מבינים מה קורה, כלומר הקהל מבין מה קורה על הבמה,
ולפעמים הוא מרגיש את זה, כאילו מרגיש באנרגיה שנבנית בין שתי הדמויות את העניין, את הסיפור, את המשחק, את היחסים.
לפעמים השחקנים מבינים את האירוע הדרמטי ואת היחסים של הדמויות,
ולפעמים הם ממש חווים את זה בזמן אמת מול העיניים שלנו.
וזה בדיוק מה שקרה.
זה היה מאוד משכנע, ומאוד אישי, ומאוד מעודן, ומאוד מרגש בלי להיות מסחטת רגשות.

את מה הקטע עם זה שהוא הרגיש שהוא לא ביצע את התרגיל?

למדנו בשיעור הזה טכניקה שנקראת סטטוסים (שזה אומר בקצרה מצבים של נוחות ובטחון עצמי של דמות מול דמות אחרת או מול המקום שהיא נמצאת בו).
והתרגיל היה ממש פשוט – לעשות סצנה בסטטוס נמוך מול דמות אחרת בססטוס נמוך.

והוא הרגיש שזה לא היה תרגיל של סטטוסים אלא משהו אחר.

ואני מסכים איתו. הוא לא בדיוק עשה את התרגיל. אבל! הוא הביא אותה במשחק משובח.

וזה מעלה כאן נקודה ממש ממש חשובה.

כל טכניקה שאתם לומדים בשיעורי משחק היא לא המטרה.
היא ממש לא המטרה.
הטכניקה היא רק דלת שיכולה לעזור לכם להיכנס למשחק מהמם.
זהו.

ואני פוגש הרבה שחקנים שהפוקוס שלהם הוא על הטכניקה עצמה ולא על המשחק ולא על הרגע שהם יכולים ליצור.
ואז נוצר פיצול.

הן מתכוונים לשחק או להגיש איזשהו תרגיל בנוכחות בימתית,
אבל תשומת לב שלהם היא על מה הטכניקה דורשת מהם לעשות כרגע.

וזאת  ט ע ו ת.

אם הייתם עכשיו אצן באולימפידה בתחרות 400 מטר לא הייתם מתרכזים בזמן הריצה בחימום או במתיחות או בלא יודע מה עושים שם כדי להתכונן.
הייתם רצים ומפנים את התודעה שלכם במאה אחוז לריצה עכשיו.

וזה די אותו דבר עם טכניקה של משחק.
היא מכינה אתכם
וטוב להתאמן עליה
אבל כשאתם משחקים אתם חייבים לשחרר אותה ולהשתמש בה במקום שהיא תשתמש בכם.

ואמרתי לתלמיד הזה לא מעניינת אותי הטכניקה בכלל.
מעניין אותי שהבאת כאן משחק בן ז**ה וכולנו כאן בקהל התמוטטנו מכם,
וזהו.

אז זיכרו את זה.
זיכרו שהטכניקה שאתם לומדים היא לא המטרה. המטרה היא משחק מחובר וקשוב ומלא בהשראה וביצירתיות. במילים אחרות – משחק משובח.

(בתמונה פיליפ סימור הופמן במשחק משובח מתוך הסרט מגנוליה. הוא משחק בסצנה עם טום קרוז. טום קרוז בוכה – ורואים שהוא מגייס כל טכניקה שהוא יכול בעולם להביא סצנת בכי מאוד מאולצת וטכנית ולחוצה. ופיליפ, בפריים של איזה חמש שניות עוצם את העיניים ופותח אותן והן מלאות בדמעות ובשברון לב אמיתי ונטול מאמץ ונטול טכניקה).

(וגם – כתבתי בעבר על ״מעבר לטכניקה״ כאן. מוזמנים לקרוא.)

 

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה על דמות, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק, רגשות במשחק

לתת לסצנה לעשות את שלה.

IMG_1126 (1)

 

לפעמים צריך לתת לסצנה לעשות שלה.

לא להתקיף אותה,
לא לפצח אותה עד הסוף,
לא לחשוב שצריך לעשות אותה נכון, הכי נכון,
להיפרד מהמחשבה שיש דרך לבצע אותה,
להיפרד מחרדת הביצוע,
להיפרד מהטכניקה ה״נכונה״ לגשת אליה.

לפעמים צריך לקרוא את הסצנה,
ולתת לה להשפיע עליכם לא דרך השכל ודרך ההגיון,
אלא דרך דלת יצירתית בתודעה שלכם,
דרך רצף של דימויים ותחושות ואסוציאציות,
דרך קצב ואנרגיה וזרימה,
עם השראה שעוקפת את המח ואת יכולות הניתוח שלכם.

תראו,
אני לא מתכוון לזה שאתם צריכים להיות עצלנים ולא להשקיע מחשבה בסצנה וסתם לבצע את המילים ולאלתר הכל.
אבל הרבה פעמים אני רואה שחקנים שהם כל כך מוכנים עם כל משפט,
שהם ניתחו לסצנה את הצורה והכל ברור ומוחלט מראש,
שהם מבינים את המבנה הדרמטי ואת הפעולות וכל זה,
ואז זה מרגיש לגמרי טכני.
וזה מרגיש כמו מלחמה,
כאילו הם תוקפים את הסצנה, ומנסים לנצח.

אז לא.

יש אמצע.

יש לי תרגיל שאני נותן לתלמידים טקסט בשיעור,
בלי שהם קראו אותו מראש,
ואז בשיעור הם קוראים אותו בקול בין חמש לעשר פעמים,
כל פעם מול תלמיד אחד,
כל פעם בדרך קצת אחרת,
פשוט מחזיקים את הטקסט ביד ומסתכלים על הפרטנר שלהם ונותנים לטקסט לצאת מהפה,
וכמובן אני נותן עוד אלמנטים ונקודות לשים לב אליהן בקריאה,
וקוראים את זה הכי פשוט והכי לפרנטר,
ואז אחריי כמה קריאות כאלה מניחים את הדף,
וכל אחד עושה את הטקסט  – כלומר את מה שהוא זוכר מהטקסט כרגע,
בצורה שיוצאת לו.

וזה מדהים אותי כל פעם מחדש.
מדהים אותי כמה כל שחקן זוכר מהטקסט בלי שהוא למד אותו בעל פה בצורה פורמלית.
ומדהים אותי איך יוצאת אינטרפרטציה חד פעמית ואישית ומאוד מחוברת לדמות ולטקסט.
ומדהים אותי איך השראה נוחתת על שחקן או שחקנית ואיך אפשר פשוט לאפשר למשחק משובח לצאת מאיתנו בלי לייצר כל הזמן.

אז שוב אני חוזר – זה לא נגמר בזה. חייבים גם לעבוד על הטקסט.
אבל חייבים גם לתת לטקסט ולסצנה להשפיע עליכם בצורה יותר חופשית ויצירתית לפני שאתם מתקיפים אותה ומפצחים אותה.

והכי אני אוהב ששחקנים מבצעים סצנה ואני מרגיש שהם לא מבצעים אותה אלא היא מבצעת אותם,
שהם מתמסרים לטקסט ולעולם הבדיוני בצורה שאני מרגיש שהם לא עושים את זה,
אלא הכל זה תגובה,
תגובה לדמות,
תגובה לטקסט,
תגובה לפרטנר,
לבמה.

לתת לסצנה לעשות את שלה.

(בתמונה – תלמידים אהובים שלי בבית ספר לתיאטרון חזותי מגישים סצנה כמו שרק הם יכולים).

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה על דמות, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק, רגשות במשחק

רק הסתכלתי על הידיים – או – לפעמים לא צריך לשחק כלום בכלל.

רק הסתכלתי על הידיים

 

שני תלמידים עולים לבצע סצנה בשיעור,
וזאת סצנה מתוך צ׳כוב – השחף,
ואחד מהם משחק את קוסטיה,
(ולמי שלא יודע – קוסטיה הוא יוצר צעיר ומתוסבך,
ויש לו אמא שחקנית מפורסמת שלא מעריכה אותו,
ויש לו המון קולות בראש פנימיים וחיצוניים לגבי האמנות שלו ואמנות בכלל,
בקיצור – שרוט),

והם משחקים את הסצנה והכל הולך בסדר,
ואז פתאום קוסטיה יושב על כסא ומסתכל למטה,
וכולנו בכיתה מרגישים כמו מפל עצום של עצב ממלא את הבמה,
כל הבמה וכל הקהל מתמלא באנרגיה סמיכה של עצב,
פשוט בעסה באוויר,
בעסה של קוסטיה או של השחקן שמשחק אותו,
וזה מהמם כי זה הכי מתאים לסצנה,
וזה אפקטיבי ברמות כי זה קורה תוך כמה שניות,
והם ממשיכים את הסצנה,
וקוסטיה יושב שם,
והעולם שלו מתמוטט,
והעולם שלי מתמוטט,
ובא לי לבכות,
וזה הכי נוגע ללב ומהמם.
וואו.

הסצנה נגרמת ומדברים.
(תמיד מדברים, על מה היה, על איך יצא, על איך עבדתם על זה, על איך זה יצא לעומת מה שתכננתם – מדברים ואז לפעמים מנסים שוב).
איך היה, אני שואל,
בסדר, הוא עונה.
מה בסדר? בסדר? זהו?
והוא אומר – כן בסדר זהו.
ואיך התחברת לדמות או למה שעובר עליה? אני מנסה.
והוא אומר – האמת שלא התחברתי בכלל – אני לא מבין את הדמות ואני לא מבין את המחזה ורציתי לנסות צ׳כוב אבל זה הכי לא עושה לי את זה.
סבבה, מקובל עליי.

ובכל זאת – היה שם רגע ממש חזק וממש מרגש, שמת לב?
והוא אומר – שמתי לב לשקט שהיה מסביב.
סבבה.
אבל מה עשית? מה עשית כדי לעורר את הרגש הזה?

רק הסתכלתי על הידיים.
רק ישבתי והסתכלתי על הידיים.

מ ה מ ם.

אתם יודעים, משחק ונוכחות בימתית זה כל מיני דברים וכל מיני גישות וכל מיני אפקטים.

לפעמים צריך לעבוד קשה כדי לייצר רגע אפקטבי על הבמה.
כלומר, לפעמים זה קשור לזכרונות ולביוגרפיה,
לפעמים זה קשור לדמיון,
ולפעמים זה קשור לקצב משתנה של פעולה על הבמה.
לפעמים זאת טכניקה שמאוד מאוד עוזרת לשחקן,

ולפעמים זה רק דימוי.

לפעמים זה רק לשבת ולהסתכל על הידיים.

ואני יכול לנתח את זה עד מחרתיים-
זה בטח הזווית של העיניים שמסתכלות באלכסון למטה – זה מה שנתן את התחושה של העצב,
או שזה בטח הטקסט שהוא כל כך מורכב ומלא – זה מה שעורר את זה,
ואולי זה בכלל התת מודע של השחקן שכל כך מחובר לדמות שהוא בכלל לא מודע לזה שהוא הפעיל כאן משהו עמוק.

ואולי זה באמת – רק הסתכלתי על הידיים.

ואני חייב לציין שאני די משוגע על זה.

לפעמים לא צריך לשחק,
לא צריך לעשות כלום,
לא צריך לשחק כלום בכלל.

לפעמים רק צריך לסמוך על הבמה ועל הקהל ועל הרגע,
לתת תשומת לב לרגע אחד קטן על הבמה,
לשכוח מכל מה שלמדתם וכל החשיבות העצמית הזאת של להתחבר לדמות ולהבין ולדעת ולעשות ולהרגיש ולהיות ובלה בלה בלה.

דני דידרו, הפילוסוף הצרפתי, כתב על זה עוד ב 1770s,
בפרדקוס השחקן – הוא התעקש על כך שהשחקן צריך להיות מנותק רגשית כדי שהקהל ירגיש,
אז אני לא כל כך פנאטי,
אני חושב שזה לפעמים ככה ולפעמים ככה.

אבל זאת בוודאי תזכורת אדירה בשבילי כמורה למשחק,
תזכורת לכך שיש כל כך הרבה אופנים להתחבר,
וגם כשאני בטוח שאני יודע מה נכון לתלמיד ולשחקן,
תמיד להיות פתוח לדברים הכי בסיסיים ופשוטים ושיכולים לייצר רגעים הכי עמוקים ומעוררי הזדהות.

רק הסתכלתי על הידיים.

אהבתי.

(בתמונה – אני מסתכל על יד שמונחת על הרגליים שלי במרפסת שלי).

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה על דמות, עבודה עצמית במשחק

לעבוד רחוק מהטקסט.

central-park-new-york-autumn

אני בשיעור משחק.
זה אחד מהשיעורים הראשונים שלי. בניו יורק. באנגלית.
המורה ג׳ורג׳ וולס – שהיה מורה כזה קשוח ועצבני אבל חד בטירוף – מסתכל עליי בסוף הסצינה שבדיוק סיימתי.
והוא מהאנשים האלה שמסתכלים לך עמוק בתוך הנשמה ויודע בדיוק מה קורה שם.
ואני לחוץ בטירוף.
והוא רואה את זה.
והמון פעמים הוא מלחיץ את התלמידים שלו ודוחף אותם ומרעיד את עולמם,
אבל איתי הוא אחרת משום מה, הוא קולט שאני על סף התקף לב קטן, והוא מחייך אליי חיוך קטן,
והוא אומר לי הכל בסדר, הכל בסדר האיים (הוא מבטא את השם שלי ממש מצחיק ומוגזם באנגלית),
Lighten up
הוא אומר לי,
Relax, you are working way too hard on this scene.

אוקי.
להירגע. אני עובד הרבה יותר מדי קשה על הסצנה הזאת, והוא צודק, אני מרגיש את זה.

You need to work away from the scene.

וואו.

הוא מציע לי ולפרנטרית שלי – סטודנטית משוויץ אריסטקורטית כזאת קרירה ונפלאה – נראה לי שקוראים לה סופי –
ללכת לשתות קפה בפלאזה וסתם לקשקש על החיים, לשכוח מהסצנה ולספוג את האווירה.

זאת סצנה מהמחזה ״יחפים בפארק״,
שהאמת היא שאני לא משוגע על המחזה הזה בלשון המעטה,
אבל אני לא בדיוק מבין מהחיים שלי עדיין, רק התחלתי את הלימודים, ואני זורם עם הבחירה של השותפה שלי.
בתחילת המחזה הדמויות בדיוק יוצאות מירח הדבש שלהם במלון הפלאזה ומתחילות את החיים.

אז אנחנו קובעים שם איזה אחר צהריים. ואנחנו יושבים בלובי של הפלאזה ומקשקשים על כוס קפה,
וזה נחמד והכל אבל אני לא מבין מה זה תורם לנו בדיוק.
ואנחנו מדברים על כל מיני דברים – הכל חוץ מעל המחזה, הדמויות, הפעולות, הרצונות, הטקסט, הדרמה.
סתם מקשקשים.

סופי הולכת הביתה ואני חוצה את הכביש ונכנס לסנטרל פארק.
מקום מטורף.
זה כל כך עצום.
ואני מעשן סיגריה על ספסל.
ואז אני נכנס שם לשבילים ולתוך הג׳ונגל.
ואני מוצא חתכת דשא מוסתרת ומנמנם.

ואני מתעורר,
ואני מתהלך לעצמי בלי שום מטרה עוד איזה שעתיים.
טבע בתוך העיר.
מים, עצים, ציפורים, רוח קרירה של הסתיו בניו יורק,
אנשים,
שבילים,
הרים קטנים,
קר לי,
אני ממשיך לשוטט סתם בלי לנסות להוציא מזה משהו.

בסך הכל סבבה.

יום אחריי זה אנחנו עושים עוד חזרה,
ובשבוע שאחריי זה, בשיעור של ג׳ורג׳, אנחנו מבצעים עוד פעם את הסצנה.

אנחנו משחקים מול הכיתה וזה זורם ממני כמו מים.
אני מרגיש שאני בכלל לא משחק.
נח לי,
אני נהנה עם סופי,
אני מרגיש שאני לא מתאמץ,
שאני יודע בדיוק מה לעשות אבל גם מאוד פתוח כזה ומגיב,
אני מרגיש שהחושים שלי פתוחים,
אני מרגיש קל ויצירתי,
זה לא דוקטורט בפיסיקה אטומית, אני חושב לעצמי,
זה להגיד טקסט ולחוות אותו,
ולחוות את הרגע בצורה הכי כנה ופשוטה וישירה שיש.

נחתתי.

המון פעמים אתם עובדים על סצינה מאוד מאוד יסודי.
אתם יודעים הכל, את כל הבחירות, את כל הסיטואציה הדרמטית,
את מושקעים בזה ואתם חושבים את זה ואתם עושים הכל נכון.

אבל הגוף שלכם והמח שלכם צריכים עוד דברים.

המח צריך גירויים שהם לא רק מחשבה.

שהם לא רק רציונאל.

אני רואה כל כך הרבה שחקנים שהתוצאה של המשחק שלהם היא בסופו של דבר לחוצה וסגורה.
אין מספיק תחושה של יצירתיות זורמת ושל השראה.
יש יותר מדי תחושה של בחירות והחלטות וביצוע משימה.

המח שלכם רוצה להתחבר לגוף שלכם ולחושים שלכם,
הוא רוצה להריח, לשמוע, לממש, לרחף, לזרום.

תנו לו את זה, ותנו לכם את זה.

זה הכי כזה ניו אייג׳ ומיסטי ורוחני,
אבל אני מוצא ש ח י י ב י ם  לעבוד על עוד דברים חוץ מהדמות והסצינה והרציונל הדרמטי של המחזה.

צאו החוצה לעולם ותחוו אותו.
תחוו אותו דרך החושים שלכם בלי מטרה מסוימת.
תנו לעצמכם להיות מושפעים מכל מיני גירויים שונים,
עזבו לפעמים את הסטודיו ואת השיעורים ואת מידת ההצלחה שלכם בשיעורים.

ברגע שאתם חווים את העולם בצורה יותר מלאה ונוכחת,
בסופו של דבר אתם גם חווים את זמן הבמה שלכם, ואת הזמן שלכם מול המצלמה,
בצורה יותר מלאה ונוכחת.

לעבוד רחוק מהטקסט.

 

 

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה על דמות, עבודה עצמית במשחק

אין לכם מושג מה הולך לקרות.

DSC07450 copy

 

כשהדמות נכנסת לבמה, כשהיא מתחילה סצנה, אין לה מושג מה הולך לקרות.
היא לא יודעת מה היא תגיד,
היא לא יודעת מה יהיה עם הפרטנר שלה,
היא לא יודעת איפה היא תעמוד,
מה היא תרגיש,
מה יהיה בסוף הסצנה, מתי בכלל היא תסתיים ואיך,
הדמות לא יודעת כלום.

אתם כמובן יודעים הכל.
למדתם את הטקסט, עשיתם מחקר על הדמות,
החלטתם כל מיני החלטות על הפעולה שלכם, על הרגשות שלכם,
אולי החלטתם על הקצב של הדיבור,
אולי החלטתם על השיא של הסצנה.

בקיצור – אם יודעים הכל. הדמות לא יודעת כלום.

אין לכם מושג מה הולך לקרות.

כדי להצליח באמת להביא לעבודת המשחק שלכם את הסטייט אוף מיינד הזה,
את הפתיחות הזאת,
את תחושת הלא נודע,
כדי לכם להתאמן על זה גם בחיים הפרטיים שלכם.

למשל,

אין לכם מושג מה הולך להיות באודישן.
המון שחקנים הולכים עם מחשבות כמו
״טוב, אני הכי גרוע בלבכות אז אין מצב שאני אצליח״
או
״איך אני לא מתאימה לתפקיד של יוליה, אני אלך לנסות אבל אין מצב שאני אקבל את זה״
או
״המלהקת הזאת מתה עליי בטוח התפקיד שלי״
או
״אוף איך אין לי כל לקרוא עם השחקנית הזאת היא תמיד מבאסת לי את המשחק״
או
כל מחשבה אחרת שאתם כל כך בטוחים בצדקתה שאתם כבר מגיעים למשחק שלכם מתוך קרש קפיצה מעוות.

אני מזכיר לכם – אין לכם מושג מה הולך לקרות.

זה יכול להיות גם בדברים אחרים.

כמו – ״תמיד הקטע הזה בהצגה הולך פגז והקהל מתחבר אז אין לי מה לדאוג לגביו״,
״הבמאי הזה לא סובל אותי״
״אני גרועה בללמוד בעל פה״
וכו׳
וכו׳
וכו׳.

כדי שהמשחק שלכם יהיה פתוח
ומגיב
וגמיש
ומגוון
ומוכן להכל
כך גם אתם צריכים להיות.

לעשות הכי טוב שאתם יכולים בתוך הסצנה ומחוץ לה,
להיות סקרנים,
להיות קשובים,
להיות מוכנים לטעות,
להבין שאתם לא יודעים הכל ולא בטוחים בהכל וכל פעם שאתם חושבים משהו תגידו לעצמכם – יש מצב שההיפך הוא הנכון.

אין לכם מושג מה הולך לקרות
והלא נודע הזה הוא הכי לטובתכם
והוא מגניב בטירוף.

 

(צילום – חנני הורוביץ, סדנת פברואר 2019).

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה על דמות

אנשים זה דבר מעניין – ומחשבה קטנה על דמויות.

 

 

נעמי קמפבל, האחת והיחידה,
עולה למושב שלה במחלקה ראשונה,
ובלי למצמץ,
מוציאה מהתיק זוג כפפות ומטליות ניקוי,
ודופקת ניקיון של החיים.
כל מילימטר, מלמעלה עד למטה,
כולל חלונות,
כולל המזגן,
כולל המושב,
כולל כמובן השולחן, השלט, התאים – הכל.
והיא אומרת – לא אכפת לי מה אנשים חושבים עליי,
זה מה שאני עושה בכל טיסה, ואני טסה הרבה.
ולקינוח – היא שמה מסיכה על הפנים – כי אתם יודעים – החיידקים.

איזה מעניין זה הא?
מענין גם במובן של נעמי קמפבל עצמה,
שהיא מן דמות אקצנטרית מוטרפת כזאת,
שזה עושה אותה עוד יותר משוגעת ובו זמנית מעוררת הזדהות
כי היא מראה משהו כזה אישי וסודי אצלה.

וגם מעניין מבחינת משחק ומבחינת דמויות,
שלא משנה מה אתם יודעים על הדמות שאתם מגלמים,
תמיד אפשר להמציא להוסיף עוד משהו קטן שאתם מפנטזים לגביה,
משהו שעושה את הדמות שונה מדמויות אחרות,
איזה איפיון או התנהגות שהופכת את הדמות לחד פעמית ורק שלכם.

ראיתי את הקליפ הזה איזה עשר פעמים.
וזה מהמם אותי.
הניקיון מתחיל ב 2:45.
וכמובן השיחה הקטנה שלה עם זאת שיושבת מאחוריה – אין מילים.
מה אתם אומרים?

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה על דמות

אני הדמות או שאני אני?

Actress Faye Dunaway as Joan Crawford on the set of Paramount Pictures movie " Mommie Dearest" in 1981. (Photo by Michael Ochs Archives/Getty Images)

זאת שיחה שיש לי הרבה פעמים עם תלמידים
אחריי שהם מסיימים סצנה או תרגיל.
זה קורה גם באימפרוביזציות פתוחות,
וגם בדיאלוגים יותר קלאסיים
עם דמויות מאופיינות ונסיבות דרמטיות ספציפיות.
האם כשאתם על הבמה (או מול המצלמה) אתם דמות או שאתם אתם?

האמת – זה לא משנה.

מבחינתי זה תמיד אתם.
הגוף שלכם
עם הרגשות שלכם
והעולם הפנימי שלכם
והאינטואיציות שלכם
והאסוציאציות שלכם
והיצירתיות שלכם
נמצאים עם הבמה ופועלים פעולות ואומרים טקסט.
ככה אני רואה את זה.
גם אם קוראים לדמות אדיפוס,
הרגשות שאתם חווים על הבמה הם הרגשות האישיים שלכם.
ברור שזה אתם לא?
אבל לא כולם חושבים ככה.

כשהתחלתי ללמד משחק לפני קרוב ל 15 שנים,
תמיד בתרגילים הראשונים בשיעור הייתי אומר – תהיו אתם.
אל תנסו להיות מישהו אחר.
ולאט לאט ראיתי שזה היה מבלבל חלק מהתלמידים.
הם לא היו מבינים מה לעשות עם זה.
מצד שני כשהיינו עובדים על סצנות ממחזות
והייתי מנסה לדבר איתם כאילו הם הדמות,
שיידברו על עצמם בגוף ראשון –
זה היה מבלבל חלק אחר מהתלמידים.

״אני דמות או שאני אני?״
השאלה הזאת מובילה לדיון פילוסופי ולא פרפורמטיבי.
היא אינה קשורה לרגע ההווה,
אלא להגדרות שכליות של זהות ושל נוכחות.

בגלל זה אני אומר שזה לא משנה.
למדתי להבין שהתשובה לשאלה  – האם אני הדמות או שאני אני – היא: מה שנוח לכם.

יש שחקנים שהכי נוח להם להתרחק מעצמם.
הם אומרים – זה לא אני.
הם נותנים לעצמם שם עם אפיונים מסויימים
של דמות ורגשות ורצונות דמיוניים
ואז הם מצליחים לבטא את עצמם בדרך העוצמתית ביותר.

יש שחקנים שהכי נוח להם להיות הם עצמם בנסיבות בימתיות שונות.
יש שחקנים שלא משנה להם
אם הם משחקים משהו מימינו, או משהו תקופתי,
דמות מארץ זרה או ישראלית, מישהו זקן או צעיר
או לא משנה מה –
הם תמיד אומרים זה אני.
זה איזשהו צד בתוכי. זה אני.
זה משהו שקיים בי והאני הזה הופך להיות הדמות.

האם אתם הדמות או שאתם אתם?
זה לא משנה. מה שנוח לכם.
תגדירו את זה איך שתירצו ותעזבו את הדיון הפילוסופי הזה.
מה שיעזור לכם להגיע למשחק משובח,
ליצירתיות,
להשראה,
ולבטא את עצמכם על הבמה או מול המצלמה.
משחק זה לא מתמטיקה.
אין דרך אחת נכונה ואמיתית.
אז אל תיפלו למלכודת של חפירה שכלית ורציונלית לגביי מה זה באמת דמות.
פשוט תבחרו מה שהכי עובד בשבילכם.

Posted in בלוג, לימודי משחק, עבודה על דמות, עבודה עצמית במשחק, רגשות במשחק

למה באים לאימון משחק?

אני חושב על התלמידים שלי והמתאמנים שבאים לעבוד איתי, אני מנסה למצוא משהו שמשותף להם. למה באים לאימון משחק? למה צריך את זה?

יש הרבה סיבות. למשל, שחקנים שרוצים לבוא להתכונן לאודישן, או לעבוד על תפקיד ספציפי, או לבוא ולפתח ביחד פרשנות לדמות, ולסיטואציות שונות. עבודה נקודתית. באים, מתעסקים בעניין קונקרטי, שניים שלושה מפגשים.

יש גם שחקנים שמחפשים תהליך יותר ארוך טווח. בשבילם משחק הוא קצת כמו ריקוד – כלומר, גם אם למדו שלוש שנים בבית ספר למשחק, יש להם צורך להמשיך, להעמיק את העבודה, להשתכלל ולהיות בכושר – מבחינת היכולות שלכם. לאמן את המשחק.

אבל יש גם משהו אחר שמביא אותם לאימון משחק. משהו שלא קשור לתפקיד ספציפי, וגם לא קשור ללימוד טכניקות משחק. משהו יותר עמוק מזה. משהו יותר תחושתי.

מרגישים לא לגמרי נוכחים.

אני שומע הרבה פעמים, וגם רואה בשעורי משחק, ששחקנים מסיימים סצינה או תרגיל או מונולוג, ומרגישים מין החמצה. או בזבוז. או אולי סתמיות. זה מין קול קטן פנימי שאומר – הייתי יכול להיות הרבה יותר טוב. גם אחר כך, כשמדברים על הסצינה, הם קולטים פתאום שהיו להם הרבה רעיונות, אימפולסים, רגשות – כל מיני דברים שלא הצליחו לקרות בסצינה. אבל הסצינה או התרגיל נגמרים.

זה לא קשור לכשרון או יכולת או יצירתיות. בעיניי זה יותר קשור לפניות. פניות מלשון להיות פנוי.

איך להיות פנוי לרגע הזה עכשיו? איך להיות נוכח? איך להגיע למצב שאני כאן, מתחבר בצורה הכי כנה לדמות, ומצליח להכניס חיים ועניין ורגע הווה אחד מתמשך? איך אני משחק בצורה שאני חיי את הרגע לחלוטין בתור דמות, כך שאפעל ואגיב בחופשיות ומלאות ולא אחמיץ את הרגע?

איך אני מגיע למצב שבו רואים לא רק את הדמות, אלא גם אותי?

נראה לי שזה מה שעובר להם בראש. מה שעובר אולי גם לכם בראש. ולדעתי הקול הקטן הזה בראש דווקא עושה אותם שחקנים מעניינים.