Posted in Uncategorized, בלוג

לראות את מה שיש.

יש לי תלמידה שתמיד רואה את כל מה שהיה לא בסדר בסצנה או בתרגיל.

היא עובדת, והיא עובדת יפה, והיא יצירתית, וכמו בהרבה תרגילים, ישנם דברים שהיא עושה מצויין, יש דברים שהיא מפספספת, ויש דברים לא ברורים שזקוקים לכיווון או חיזוק או שינוי.

אבל תמיד, כשאנחנו באים לשלב שבו אנחנו מנתחים את מה שקרה, שואלים שאלות,

ומנסים להצביע על מה צריך לעבוד, בשלב הזה, היא תמיד קוטלת. בעיקר את עצמה.

עכשיו, אין לי בעיה עם ביקורת ועם ביקרות עצמית. חשוב שתלמיד יפתח מודעות לנוכחות שלו וימצא דרך להתבונן על מה שעשה, מה שיצר.

הבעיה היא כשלא נותנים מקום לפידבק עצמי חיובי, ומפנים את כל האנרגיה הניתוחית היצירתית לקטילה עצמית.

כמובן שמה שאני מדבר עליו לא קשור לכשרון או ליכולת משחקית. זה קשור לענין של גישה. של איך אני רואה את עצמי בתור יוצר ובתור שחקן. אם הכל כל הזמן גרוע ורע, אז משהו לא בסדר. לא עם המשחק עצמו, אלא עם ההתבוננות על המשחק. ההתבוננות העצמית.

ההלשכות של זה הן הרבה יותר גדולות מדימוי עצמי, מבטחון עצמי ומאמונה עצמית. בסופו של דבר זה משפיע על המשחק עצמו ועל הנוכחות הבימתית.

זיכרו שהתבוננות והקשבה הם שני יסודות חשובים בנוכחות בימתית ובמשחק. כשאני בסצנה עם פרטנר, אני חייב להתבונן ולהקשיב להתנהגות שלו, לשמוע את הטקסט שהוא אומר לי, לגלות את הרגע תוך כדי שהוא קורה. כאילו שהרגע הזה או הסצינה הזאת שכבר התאמנו עליה 10 פעמים, כאילו שזה לא קרה אף פעם לפני.

אני חייב לראות ולשמוע את מה שבאמת מתרחש מולי על הבמה. אחרת אני מפספס את רגע ההווה, ואז אני לא נוכח לחלוטין.

לראות את מה שיש. כרגע. ברגע הזה כשאני על הבמה לבד או עם הפרטנר. להתבונן במה שקורה לי או לפרטנר בצורה כנה וישירה. אפילו אם אני אמור להתעצבן על הפרטנר שלי אבל משהו בפרצוף שלו גורם לי לחיוך- אני חייב לראות את זה ולהגיב לזה, בתוך הסצנה ובתוך הנסיבות הבדיוניות.

בעיקר לראות את ההתנהלות שלי בתור שחקן או יוצר בצורה כנה וישירה. לא להמציא. לא לעשות את זה רע יותר או טוב יותר ממה שבאמת קורה.

להיות כנים עם ההתבוננות עצמה. לשים לב שאנחנו לא מתבוננים במין התבוננות מלודרמטית מוגזמת – לא כלפיי הדמות, לא בתור הדמות, ולא כלפיי עצמינו בתור שחקנים.

התבוננות זה פעולה שאתם צריכים כל הזמן להיות ערים לה – ולבדוק שהיא פשוטה וישירה.

לא לראות את הדברים דרך שום פילטר שיפוטי או רגשי. לראות את מה שיש באמת.

המשחק שלכם יהפוך להיות יותר מעורב, וישיר ואישי. לא מומצא ולא מאולץ, אלא מגיב למה שבאמת יש כרגע, ברגע ההווה.

Posted in Uncategorized, בלוג

מהי הפעולה הבאה?

אני זוכר שכשהייתי תלמיד למשחק, הייתי לפעמים מסתבך.

הייתי מקבל סצינה לעבוד עליה, או מונולוג, ומתחיל לדמיין בעיניי רוחי איך היא תתנהל, איך אני איראה בה, מה אני ארגיש, מה האווירה שאני רוצה להעביר, מה התהליך של הדמות ועוד ועוד רעיונות, אינסטינקטים ותובנות.

ואז כשהייתי ניגש לעבודה תכלס, הייתי כל כך רווי ברעיונות ורצונות שפשוט הייתי נתקע. לא יודע מה לעשות, איך להגיב, ואיך בעצם לשחק את כל הדברים האלה.

אני רואה את זה גם אצל תלמידים שלי היום. חלקם מאוד מוכשרים ומבינים היטב מבנה דרמטי ותהליך של סצינה ודמות,אבל לא באמת מצליחים להתקדם ולממש את היצירתיות. לא באמת מצליחים לשחק.

כשאתם נתקעים ולא מצליחים להתקדם בסצינה שאלו את עצמכם – מהי הפעולה הבאה?

לא-מהו התהליך, או איך אני מצליח להתנהג בצורה שמתאימה לדמות, או מה הכוונה, או האם זה יוצא טוב או וכו וכו וכו.תרכזו את כל המידע שיש לכם למשהו מאוד פשוט ומיידי וניתן לביצוע – לפעולה אחת. פעולה אחת שאותה אתם בוחרים,ואותה אתם מקיימים.

יכול להיות שזה יהיה משהו פיזי. פתאום תבינו שהפעולה הבאה שלכם היא לצאת כמה שיותר מהר מהחדר, או לסדר את החולצה בתוך המכנסיים או אפילו להסתכל טוב טוב בחלון השמאלי ולהחליט שאתם חייבים לנקות אותו.

יכול להיות שזה יהיה משהו פנימי, פעולה שמתחוללת בתוך המוח או התודעה שלכם. זה יכול להיות לשחזר במוח את

הרגע שהתעוררתם היום בבוקר, או לפנטז על המבורגר עסיסי, או לנסות להיזכר איפה שמתם את המפתחות הביתה.

הפעולה הבאה שלכם חייבת להיות מתאימה לנסיבות של הסצינה ולמגבלות של העולם הבימתי שאתם יוצרים. היא חייבת להיות ברת מימוש כרגע, והיא חייבת להיות פעולה אחת ויחידה אליה אתם הולכים להתמסר.

כשאתם עושים את זה אז אתם מתחילים להבין שהמשחק שלכם הוא רצף של פעולות. זה לא איזה רעיון כללי או מבנה מסועף שאת כולו אתם צריכים לבצע עכשיו מיד בבת אחת. משחק זה בסך הכל משהו שאתם יכולים לפרק לעצמכם ולממש צעד אחריי צעד, כשאחריי כל פעולה מתגלה ומתממשת הפעולה הבאה.

תראו, רובכם בוודאי עושים זאת באופן אינטואיטיבי, אבל בפעם הבאה שאתם נתקעים, אל תנסו להיות מורכבים או מתוחכמים. פשוט שאלו את עצמכם מהי הפעולה הבאה, והתשובה תתגלה.

Posted in Uncategorized, בלוג

להגיד את הטקסט.

אני שם לב לאחרונה לסוג של הרגל ששחקנים צעירים ולא מנוסים מסגלים לעצמם.

הם משחקים את הטקסט.

מה זה אומר?

זה אומר שהם משום מה לא מדברים אל הפרטנר שלהם בצורה ישירה, אלא הטקסט יוצא מהפה שלהם בצורה מאוד משוחקת.

למשל הם אומרים את הטקסט עם המון רגש או מאמץ.

או שלפעמים הם עסוקים יותר מדי בסיטואציה או באווירה כך שהטקסט יוצא בצורה מלודרמטית.

או שהם בונים סצנה שלימה סביב איך הטקסט צריך להיאמר, מתאמנים עליו בצורה שכל פעם הוא יוצא אותו דבר.

או שרואים במשחק שלהם שהם יודעים מה הם הולכים להגיד, כלומר זה נשמע מתורגל וממוחזר.

תזכרו שבשביל הדמות, כל פעם שאתם אומרים את הטקסט, זה הפעם הראשונה.

ואני אומר, שימו לב.

שימו לב שאתם באמת מדברים ולא עושים בכאילו.

אם אתם בסצנה עם עוד דמות, זיכרו שאת הדמות הזאת מגלם שחקן, והוא עומד ממש מולכם, אז שימו

לב שאתם באמת אבל באמת מדברים אליו ומקשיבים למה שהוא אומר.

זה עניין מאוד בסיסי וחשוב ששחקנים, מרוב שהם רוצים "להצליח" בסצנה ולהעביר את הטקסט בצורה הכי מושלמת, שוכחים לעשות.

לדבר ולענות.

לפעמים אני צופה בסצנה ותלמיד או תלמידה "מדברים" אל הפרטנר שלהם בצורה כזאת מרוחקת ומשוחקת, ואני מפסיק אותם ושואל אותם שאלה, ופתאום הם עונים לי בצורה ישירה ואישית, וזה מדהים איך כשאני שואל אותם – אתה שם לב להבדל בין איך שדיברת עכשיו אליי לבין איך שדיברת סצינה – והם קולטים בבת אחת. וזהו. הם חוזרים לעבודה בצורה הרבה יותר מעורבת ומשכנעת. הם נוחתים.

למה אני אומר את זה?

כי אם אתם מרגישים שהטקסט מרוחק ומנוכר ומשוחק, זיכרו שזה משהו מאוד פשוט וקטן לתקן.

אל תעשו מזה ביג דיל כי זה באמת בקטנה.

כל משפט שאתם מוציאים מהפה תגידו אותו באמת לבן אדם שעומד מולכם, ותקשיבו באמת למה שהוא אומר, כאילו זאת הפעם הראשונה.

זה הסתגלות קטנה ומהותית שמשפרת את המשחק שלכם בצורה ענקית.

לא רק שזה משפר, זה הכרחי ונחוץ.

זה בסיסי.

דברו את הטקסט בצורה ישירה, כנה, וספציפית.

Posted in אימון משחק, לימודי משחק, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק, רגשות במשחק

השינוי.

max-wigs

 

אני אוהב לראות שדמות ושחקן עוברים שינוי מול העיניים שלי.
אני מתרגש מזה.
אני מרגיש שזה חיוני, ויותר מזה – זה מעניין.

איך קורה שינוי?

כשאני אומר שינוי אני מתכוון
להבדל בין המצב שבו התחילה הדמות את המונולוג או הסצינה,
לבין המצב שלה בסוף.

משהו קורה מול עיני הקהל.
הדמות משתנה,
היא מגיבה,
היא פועלת,
היא לפעמים מחליטה החלטות,
לפעמים יוצאת מתוך שליטה,
לפעמים מדחיקה רגשות,
לפעמים מחצינה רגשות,
יש כל כך הרבה אופציות ועניינים.

וכמובן, לא רק הדמות משתנה, אלא השחקן או השחקנית שמגלמים את הדמות.

כשאני אומר שינוי אני מתכוון בעיקר לשינוי הרגשי.
בתחילת הקטע הדמות מרגישה א' ובסופו היא מרגישה ב'.

אחד הדברים המעניינים בעבודת השחקן,
בעיני לפחות,
הוא בדיוק זה –
מה קורה לשחקן בין א' לב'. ואיך זה קורה.

יש שתי דרכים עיקריות ובסיסיות שבהן מתחולל שינוי, אחת היא שיפט (shift) והשנייה טרנספורמציה (transformation).

1. שיפט זה מצב שבו יש נקודת מפנה ברורה,
    חדה וקונקרטית במהלך הסצינה.

העניינים מתנהלים בכיוון מסוים כשפתאום יש שינוי חד.
הרגש משתנה בשיפט. בבת אחת.
למשל הדמות שוכבת על הספה רגועה ונינוחה ופתאום מישהו פורץ פנימה
בצרחות. מלהיות רגועה הדמות הופכת להיות מבוהלת. בשנייה אחת.
זה מעבר חד.

משהו גורם לי להשתנות בצורה קיצונית ומיידית.
המשהו הזה הוא לפעמים עלילתי שנובע מהמחזה עצמו,
למשל אם מישהו צועק שריפה,
או מישהו מקבל טלפון שמודיע על מוות,
או משהו כזה שקורה במהלך הסצינה.
אבל לפעמים המשהו הזה הוא מהלך פנימי
שהשחקן מביא מתוך עצמו בעבודה.
ואז נקודת המפנה לא נובעת מסיפור חיצוני
אלא מאיזשהו דחף פנימי אצל השחקן
שמשנה את מהלך העניינים בצורה קיצונית.

2. טרנספורמציה זה מצב שינוי הדרגתי.

זה לא קורה בבת אחת.
נכנסתי שמח הביתה, ובסוף הסצינה אני עצוב,
אבל השינוי הזה קורה בצורה מעודנת, ארוכה.

טרנספורמציה של רגש זה דבר
שצריך לקרות בצורה לא מאולצת,
לא כפויה,
אלא מתוך הקשבה ויכולת תגובה שנשענת על ניואנסים.
למשל נכנסתי לסצנה מרגיש טוב,
אולי אפילו מאוהב,
אני בא לתת חיבוק לפרטנרטית,
ואני קולט שהיא מרוחקת,
ואני מנסה לדבר,
ואני קולט שהיא מתחמקת,
ולאט לאט אני אוסף סימנים,
שגורמים לרגש שלי להשתנות,
משמחה לעצב.

מבחינתי, בכל פעם שאתם על הבמה,
בין אם זה לבד או עם פרטנר,
חייב להיות שינוי.

מחזות טובים בוניים כך מלכתחילה.
אבל אי אפשר להישען רק על המחזה.
זה בידיים שלכם.לפעמים השינוי (בין אם זה שיפט או טרנספורמציה)
מתחולל אצל שחקנים בצורה אינטואטיבית,
אבל לפעמים, אפילו שהם מעורבים בסצינה,
ויוצרים רצף פעולות מעניין,
לפעמים לא רואים שינוי.
שימו לב לעצמכם.
שימו לב שאתם משתנים.
שימו לב שאתם מגוונים.
שימו לב שאיך שהתחלתם ואיך שסיימתם – זה שני דברים שונים.
אז אם אתם עובדים על סצינה או מונולוג וקולטים שלא השתניתם,
שאלו את עצמכם

איך השינוי צריך לקרות?
איזה מין שינוי זה?
האם הוא פתאומי?
האם הוא תהליך?
גם אם אתם עדיין לא יודעים כיצד תבצעו את זה,
עצם ההחלטה או המודעות לצורת השינוי תעזור לכם בעבודה.
אתם צריכים לפתח סוג של התבוננות פנימית
ולהבין עם עצמכם איך קרה השינוי.

כתבתי כאן על שני סוגי שינויים,
אבל כמו שכולנו יודעים משחק זה לא מתמטיקה.
שני סוגי השינויים האלה
הם הכללה מסויימת שתעזור לכם להבין את התהליך.
זיכרו שמלבד שני הסוגים האלה – השיפט והטרנספורמציה –
יש עוד רבדים לעבודת השחקן.

השחקן, אם הוא מאומן נכון
ומגיע בצורה חופשית אך מרוכזת לעבודה,
כל עבודתו מלאה בשינויים קטנים ותגובות קטנות.
דקויות במשחק שנובעות
מהסכמה להיות נוכח בצורה מלאה,
ולהגיב בצורה כנה ואמיתית.

שם מתגלה לא רק הדמות,
אלא השחקן עצמו –
הייחוד שלו, הווייב הפרטי שלו, שנובע מתוך מפגש עם הדמות.

בסופו של דבר,
השינויים הקטנים של תגובה ויוזמה
שאינם מתוכננים או קבועים מראש,

הם לדעתי הקסם האמיתי.
זה מה שאני באופן אישי אוהב לראות,
וזה מה שאני באופן אישי
מוביל את התלמידים שלי להגיע אליו.