קטגוריה: עבודה עצמית במשחק

תלמידה מסיימת שיעור לא טוב.

אני רואה עליה שהיא במאבק,

אני רואה שהסצנה הזאת מדליקה אצלה משהו שהיא לוקחת בצורה מאוד אישית,

אני רואה שהיא לא מרוצה,

אני רואה שהולך לה קשה,

אני רואה את זה.

והיא כותבת לי אחר כך שהיה לה שיעור ממש מבאס,

ושהיא הגיעה לגבולות שלא רצתה כל כך,

ושזה גורם לה להמון מחשבות,

ושזה ממש מציף אצלה משהו,

ויום אחריי אני שואל אותה אם היא בסדר,

והיא בסדר,

היו כמה שעות מבאסות,

ועובר לה,

ויש לה הירהורים ומחשבות,

ואין לי מה להגיד על המשחק שלה חוץ מלתמוך בה כרגע,

ואני אומר לה שאני מעריך את זה שהיא מושפעת,

שדברים נוגעים לה,

שהיא מגיבה לדמות ולסצנה,

וגם אם זה לא הכי כיף או מרגיש יצירתי,

זה עדיין תהליך מעניין,

ואני לא רוצה לתת עצות,

לפעמים התפקיד של המורה הוא לא להורות או להדריך או לתת פתרונות

אלא רק להקשיב,

וגם התלמידה לפעמים רוצה רק לשתף בלי לשמוע מה כדאי לה לעשות,

ואני אוהב את זה

כלומר אני לא אוהב שהיא מרגישה בעסה עמוקה ,

ואני לא אוהב שלא הולך לתלמידים שלי,

אבל אני אוהב את זה שהיא מושפעת ממה שקורה,

ממש,

ואני חושב על ההחמצה,

על תחושת ההחמצה שתלמידים לפעמים חווים,

וגם שחקנים מקצועיים,

וזה יכול להיות משהו ממש קטן שגורם תחושת תבוסה עצמית כל כך עצומה,

לפעמים זה רגע קטן על הבמה שממוטט את הכל,

ואיך לא הלך לי,

ואיך החמצתי את הרגע,

ואיך נכשלתי במה שעשיתי,

ואני חושב גם על תחושת ההחמצה שלי לפעמים,

ואני מרגיש,

שזה נוגע לי בלב.

(תמונה של הדר אלפסי הנפלאה משיעור פעם מזמן ב 2017❤️) .

אולי הספר שהכי השפיע עליי בתור מורה למשחק.

מסופר כאן על יוסף ז׳אקוט, מורה ופילוסוף מהמאה ה18,

שגילה ופיתח נקודת מבט על הוראה,

שבה המורה לא צריך לדעת יותר מהתלמיד כדי ללמד אותו.

יום אחד הוא קיבל כיתה של דוברי פלמית והיה צריך ללמד אותם צרפתית,

אבל הוא לא ידע פלמית,

אז הביא להם ספר מתורגם לצרפתית,

וביקש מהם לתרגם חצי ממנו, לעבוד עם שתי השפות,

בהתחלה מילה ועוד מילה,

ואז משפט ועוד משפט,

ואז פיסקה ועוד פיסקה,

ואחריי שהם עשו את זה,

הם ידעו צרפתית.

הוא לא לימד אותם,

הוא לא ידע את השפה כדי ללמד אותם,

הוא רק נתן להם הנחיות,

והם עבדו עם רצון חזק ללמוד, ועם אימון.

ואז הוא בדק את זה בעוד דרכים-

הוא לימד פסנתר בלי לדעת לנגן,

הוא עבד עם איכרים אנאלפבתים ועזר להם ללמד את הילדים שלהם לקרוא,

והוא הבין שאת כל הדברים החשובים אף אחד לא מלמד אותנו-

אף אחד לא לימד אותנו שפת אם, אף אחד לא לימד אותנו ללכת,

הכל אנחנו לימדנו את עצמנו.

וזאת הפילוסופיה שלו ב 3 נקודות:

1. לכולנו יש אותה רמת איטליגנציה מובנית בתוכנו. המורה לא יותר אינטליגנט מהתלמיד – הוא רק יודע יותר ממנו כרגע.
2. לכל אחד יש את היכולת ללמד את עצמו הכל אם רק ירצה מאוד.
3. הכל זה הכל (על זה אני לא אפרט – אם אתם רוצים תקראו).

וכשהתחלתי ללמד משחק הייתי קצת בפוזה שאני כאן כדי ללמד אתכם ואני יודע משהו שאתם לא ואני מבין יותר מכם (ככה גם אני למדתי וככה רוב העולם מלמד ולומד).

ואחריי שקראתי את הספר הבנתי בצורה עמוקה שאני מורה עם יכולת הבנה שווה לחלוטין לתלמיד,

ובתכלס הוא יכול ללמד את עצמו בלעדיי,

אבל כן יש תפקיד למורה והתפקיד הזה לעזור לתלמיד ללמד את עצמו,

וברור שיש לי יותר נסיון וידע ואולי יכולת התבוננות,

אבל זה רק כי למדתי את זה,

לא כי יש בי יכולת מובנית יותר עליונה על התלמיד.

ואתם לא מבינים בכלל כמה זה השפיע עליי,

ושיחרר אותי

וגם שיחרר את התלמידים שלי,

וכל פעם שאני עובד עם תלמיד על הבמה אני הרבה יותר פתוח למה יכול לצאת,

איזה משחק יצא,

ואיזה נוכחות בימתית תצא,

וכל האפשרויות פתוחות,

לתלמיד יש יכולות וידע שרק מחפשים לצאת,

ואני כאן כדי לייצר את הסביבה ואת האפשרות שהדברים יצאו,

לא כמו שאני חושב,

ולא בדרך אחת נכונה שהיא כאילו שלי,

אני המורה הלא יודע.

ולמי שיש כח אני ממליץ כל כך על הספר הזה,

הוא לא רק על משחק,

ולא רק על הוראה,

הוא אשכרה רוחני בעיניי.

כולנו שווים ברמת האינליגנטציה שלנו,

כולנו יכולים ללמד את עצמם הכל,

רק צריך לדעת את זה, וצריך רצון מאוד חזק ללמוד,

וצריך מורה – או כמו שהוא קורא לו המורה הלא יודע או המורה השיוויוני – שיהיה לידינו כשאנחנו עושים את זה.

כל אחת מתקדמת בקצב שלה, כל אחד עובר שינויים בהתפתחות שלו כשחקן בצורה אחרת, כל אימון משחקי הוא אישי ושונה מהאחר.

ופעם היתה לי תלמידה שהיתה לי איתה התחלה די קשה.

קשה במובן שהיא לא מצאה את מקומה על הבמה, ולא הצליחה להתחבר לתרגילים ולדמויות ולפרטנרים, ולא הצליחה להתחבר אליי, ואני גם כנראה לא הצלחתי להתחבר אליה, ובשיעורים הראשונים ניסיתי לתת לה פידבקים שחשבתי שיקדמו אותה אבל זה רק סגר אותה,

והרגשתי שאין בינינו תקשורת וזה משפיע על הנוכחות שלה וזה משפיע על היכולת שלנו בתור מורה ותלמידה להפרות זה את זו ולעבוד ביחד למען משחק משובח.

ובזמן הזה חבריה לכיתה לומדים ומתקדמים ומקבלים תובנות ומתחברים לאיכויות בימתיות שונות – אתם יודעים – עוברים מהלך.

וזה היה מבאס.

זה היה מבאס בשבילי ואני בטוח שגם בשבילה.

ואחריי כמה שיעורים אמרתי לעצמי – אל תנסה לפתור את זה או לנסות בכח, תניח לה.

תן לה לחוות את השיעור מתוך המקום התקוע והמתנגד והמתבאס, וחכה שנייה.

ועבר סמסטר שלם, ואין לנו את זה.

ואז, יום אחד בתחילת הסמסטר השני, היא באה עם סצנה, ופאקינג הפגיזה.

מה זה הפגיזה – השאירה את כולנו בהלם.

היא היתה כל כך מחוברת לדמות וכל כך בתוך נוכחות לא מתאמצת ומשתנה,

והיתה תחושה שמשהו מאוד משמעותי עובר על הדמות שהיא גילמה,

והרגשנו שהיא מתגלה בפנינו,

והמשחק שלה הרגיש חד פעמי כזה ומיוחד,

והיה ממש קסם על הבמה,

וכולנו בכיתה התעלפנו עליה, והיא היתה ממש מרוגשת מהביצוע,

ואני כל כך התרגשתי באותו רגע, שאני עד לדבר הזה,

וכל כך התלהבתי מהאימון המשחקי שלה.

ואני אוהב את זה שלפעמים מתבשלים מבפנים,

וגם אם ברמת התוצאה זה לא נראה שקורה כלום,

והמשחק נראה סתמי ולא מחובר,

בכל זאת יש כוחות פנימיים שעובדים,

ויש כנראה ספיגה של תכנים ושל טכניקות בצורה תת הכרתית או משהו,

ויש התפתחות לא נראית,

ואז זה פתאום יוצא החוצה,

ואני עף על זה.

זיכרו שההתפתחות שלכם ייחודית לכם,

יש כאלה שמתקדמים בצורה לינארית,

יש כאלה שמתקדמים ונסוגים,

יש כאלה שמתבשלים ואז עפים,

וממש נסו לא להשוות לאחרים בשיעור (למרות שזה כמעט בלתי אפשרי),

ותמשיכו להיות באימון שלכם,

ותהיו סקרנים לתהליך שלכם,

ותחכו לרגע של הקפיצה,

ותהנו.

(בתמונה הגשה בבית הספר לתיאטרון חזותי ב 2013).

לפעמים אני רואה מופע שאני עף עליו וחושב שהוא מעולה, ושומע מקולגות שלי שזה היה זוועה.

לפעמים יש שחקן שהוא מחריד בעיניי ואני שומע סביבי סופרלטיביים לגביו מכאן ועד להודעה חדשה.

ואני אוהב את זה.

אני אוהב מופעים מפלגים.

אני אוהב משחק מפלג.

אני אוהב אמנות מפלגת.

אני אוהב שזה יוצר שיח עם דיעות שונות לכאן ולכאן.

ואני אוהב ממש את אוסקר וויילד.

היצ׳קוק מספר לטריפו על חלומות ועל רעיונות שמגיעים בחלום.

וכך הוא מספר – תסריטאי אחד היה מתעורר בלילה באמצע חלום עם רעיונות מבריקים לסיפורים ולדמויות.

ובבוקר היה שוכח הכל.

ערב אחד הוא החליט להניח פנקס ועט ליד המיטה, וכשיתעורר עם הרעיון – מיד יכתוב אותו.

וזה קרה.

הוא באמת חלם רעיון אלוהי, ובאמת התעורר וכתב את הרעיון.

ובבוקר, כשצחצח שיניים, נזכר שהיה לו איזשהו רעיון מצוין לתסריט באמצע הלילה, ואיזה מזל, הוא חשב לעצמו, שכתב את הרעיון!

רץ לחדר, פתח את הפנקס, והסתכל על מה שכתב – ״ילד פוגש ילדה״.

התסריטאי, היצ׳קוק מספר, התאכזב עד עמקי נשמתו. זה הכל?

היצ׳קוק לא מאמין בחלומות. כלומר הוא מאמין אבל הוא לא מסתמך עליהם לגמרי. הוא חושב שלפעמים חולמים משהו שנראה כמו הברקה באמצע הלילה, ובבוקר זה נראה כמו רעיון מחריד וסתמי. הוא כן מאמין בעבודה מדוקדקת ועמוקה על כל רגע ורגע בסרט.

אני מאמין בחלומות, אבל אני גם מאמין שלפעמים החלום הוא רק סטרטר, הוא התחלה של משהו שהופך למשהו אחר, ואני מאמין שלפעמים מה שחלמתי כבר עובר גלגולים ומשנה את צורתו.

כנראה שצריך אישזהו איזון בין חלום ובין פרקטיקה,

בין התמימות של הפנטזיה, לבין הסיזיפיות של האימון,

בין האינסופיות של החלום, לבין המגבלות של האימון היצירתי היומיומי.

ובכל מקרה – הספר הזה – טריפו מראיין את היצקוק – הוא סוג של קריאת חובה לקלנוענים. כשלמדתי קולנוע כולם היה קרועים על הספר הזה, וגם אני.

ונראה לי שיש אותו גם בעברית.

יש בתוכו שיחות ספציפיות על רגעים ספציפים מתוך הסרטים, וגם שיחות על קולנוע באופן כללי, וגם שיחות על יצירה, על מה זה אומר ליצור, על פרקטיקות של יצירה, ובעיקר יש כאן מפגש בין שני יוצרים שהם כאילו ממש שונים זה מזה אבל הכי מוצאים נקודות השקה.

אני אוהב יצירה, משחק, בימוי, כתיבה. ואני אוהב גם את הדיבור ואת השיח סביב זה. ממש.

ממליץ.

מה שעובר לנו בראש זה עולם אינסופי בלי גבולות.
זה די פסיכי.

כשאנחנו חושבים על משהו מתוך העולם האינסופי הזה, רואים את זה על הפנים שלנו, בעיניים, בנשימה, וגם בגוף.

ואנחנו צריכים להיות יצירתיים ונועזים לבחור על מה לחשוב ובמה להיזכר או מה להמציא.
בתוך הראש והחושים.

ולא לפחד- אף אחד לא ידע באמת מה קורה לכם מבפנים.

אז אני מעודד אתכם להצליח להרהר על דברים שבחיים לא הייתם מעיזים להרהר עליהם בנוכחות מישהו אחר,
להרהר על משהו שלוקח את הסצנה ואת הדמות למקום יותר חריף וקיצוני ומערער.

אף אחד לא ידע ואתם תביאו משחק משובח ועמוק ואישי.

אני תמיד אהבתי את דיווין.
איכשהו ראיתי אותה בטלוויזיה או משהו, במקרה, בגיל די צעיר,
והיא הקסימה אותי,
לא ידעתי אפילו למה.

עכשיו אני יודע שהקו הדק בין מופרעות,
לבין איזה כאב פנימי,
וגם
היכולת להיות כל כך שונה
והעוצמה שבתוך זה,
ממש עושים לי את זה.

וכשקראתי את הספר הזה
שמתעסק בקאמפ ובטראש ובקאלט מתוך נקודת מבט קווירית,
הבנתי את השייכות שזה יכול לתת
לצופיםות מסויימיםמות
ולפרפומריםיות מסויימיםמות.

השונה, האחרת,
מנכסת לעצמה כח –
דרך המוזרות שלה
ודרך הפרפומרנס של האקצנטריות שלה,
ודרך כל מה שלא בסדר בה –
והופכת להיות דיווה הזויה ומטונפת ומלאה בגלאם.

יש כל מיני סוגי משחק ונוכחות בימתית.
זה יכול להיות מינמליסטי ואמין,
וזה יכול להיות מסוגנן ומוגזם,
וזה יכול להיות מופרע וגדול מהחיים,
אבל מבחינתי זה עובד רק כשיש מסירות אמיתית לרגע.
זה לא משנה מה הז׳אנר,
אלא שהשחקן או השחקנית מצליחים להביא משהו מעצמם לתוך הרגע.

הנושא של טעם טוב וטעם רע
ומי מחליט מה הוא טעם טוב וטעם רע,
וכמה אפשר לבדוק את הגבולות של הטעם-
זה עניין שג׳ון ווטרס ודיווין לקחו כדרך חיים,
ואני מרגיש שזה מרומם לי את הנשמה.

ג׳ון וורס לקח את דיווין והפך אותה לכוכבת שלו למוזה שלו והיא בסופו של דבר ולאט לאט הפכה אותו לאחד הבמאים האמריקאים החשובים.
בספר הזה הוא מספר על הסרטים שלו, על הקוויריות שלו, על דיווין, על ההשראות שלו, ועל הטעם שלו.

ולסיום – אחד הציטוטים האהובים עליי מתוך הספר –
“One must remember that there is such a thing as good bad taste and bad bad taste… To understand bad taste one must have very good taste.”

לפעמים נכנסים לסצנה עם המון כח,
ולפעמים נכנסים לסצנה בהתנגדות,
ולפעמים נכנסים לסצנה בפגיעות מאוד גדולה,
ולפעמים נכנסים לסצנה בנון שלאנט.

וכשכבר נמצאים בתוך מהלך העניינים-
לפעמים תופסים מומנטום,
ולפעמים מרגישים מן תקיעות,
ולפעמים מתאמצים מאוד,
ולפעמים זה ממש זורם בקלות.

לפעמים מביאים אנרגיות כבדות נורא בגוף ובעולם הפנימי,
ולפעמים מרגישים קלים כמו נוצה,
ולפעמים מרגישים פוקוס,
ולפעמים מרגישים כאוס.

הכל סבבה,
והכל לגיטימי,
והכל כמובן תלוי בנסיבות של העולם הבדיוני והדמות שאתם מגלמים,

אבל
בתוך כל זה יש גם הרגלים,
אתן מפתחות לעצמכן הרגלים בימתיים,
ואתן צריכות לשים לב לזה.

כי משהו שממש מגניב במשחק ובנוכחות בימתית,
זה האפשרויות-
יש כל כך הרבה דרכים לעשות את זה.

אז

שימו לב עם עצמכן,
אם אתן חוזרות על אותו סוג משחק,
על אותה סוג אנרגיה ואיכות בימתית,
על אותה דרך להיכנס לסצנה ולהתנהל בתוכה,

שימו לב,
ושנו את זה,
וגוונו את זה,
ושחקו עם זה,
כי זה כיף,
אבל יותר מזה – זה יקדם את המשחק שלכן בצורה מופלאה.

לפתח מודעות להרגלים בימתיים – ולגוון.

תמונה משיעור.
16.1.2020.
צילום @hananihorovitz

לפעמים זה לא מרגיש לנו אמיתי,

לפעמים אנחנו לא מוצאים איך האמת של הדמות קשורה אלינו,

אבל תמיד אפשר למצוא את הדרך הכנה

והפשוטה

להיות על הבמה,

לדבר על הבמה,

להתחבר לדמות ולרצונות שלה,

מבלי להיכנס ללופים של – זה לא מרגיש לי אמיתי.

לכו על כנות.