מוות.

אני מסתובב בשבוע האחרון עם מחשבות על מוות, סבתא שלי הלכה לעולמה, גיל 95 זה גיל מאוד מכובד להמשיך הלאה, ואני חושב על המוות.

כמו שמוות הוא חלק מהחיים, כך הוא גם חלק מאוד בסיסי בדרמה, ואני מוצא את עצמי חושב על מוות על הבמה, על התמודדות עם מוות, איך דמויות מתמודדות עם זה, מהן התחושות הרגשיות, מהן הפעולות הסובבות סביב מוות, גם על סוגים שונים של אבל.

אני חושב על טרגדיות יווניות ועל דמויות שמתמודדות עם המוות, אני חושב על אנטיגונה שההתמודדות שלה עם המוות גרמה לה לצאת לפעולה שמזכירה לי נקמה או עימות, אני חושב על אלקטרה של סופוקלס שגם היא, מתוך התאבלות על אביה רוצה לנקום. אני חושב על אלקטרה של אייסכילוס שלא מסוגלת לתפקד, ההתמודדות עם המוות גורמת לה להיות פסיבית.

אני חושב על הסרט "צייד הצבאים" ועל הסצנה המופלאה בסופו, עם מריל סטריפ ורוברט דה נירו, שניהם חנוקים מדמעות, מנסים להתאפק, אבל הכאב יוצא להם מהעיניים ודרך הפעולה המאוד יומיומית, הם עורכים שולחן.

אני חושב על הסרט "שבעה" שהבמאית רונית אלקבץ מביאה תמהיל של כאב אישי, וגם של פולקלור שלם שסובב סביב מוות בצורה אוטנטית ועדיין מסוגננת. כמות האנשים הכמעט בלתי נסבלת, פעולות פיזיות שקשורות לקול ולגוף. ההתמודדות עם המוות שהיא אמנם עדתית אבל עדיין מאוד אישית וכואבת.

אני חושב על מוות אצל שייקפסיר, שהרבה פעמים מתרחש מחוץ לבמה, אבל שייקספיר מביא אותו לתוך הבמה עם ראשים ערופים ודם.

יש כל מיני סוגי התאבלות והתמודדות עם מוות.

אני נזכר במוות של אמא שלי, לפני כמה שנים, היא מתה פתאום, ללא כל אזהרה, יום אחד. האבל אז היה מאוד קשה רגשית. הכאב היה לא רק ברגשות אלא בגוף, זה היה כאב פיזי. ואני זוכר שזה עורר אצלי כעס, ממש כעסתי על העולם, זה עורר אצלי משבר אמון ביקום. לא האמנתי שזה קורה, זה היה כמו הזיה. יכול להיות אפילו שחיפשתי מישהו להאשים, אבל לא היה את מי. רציתי להתנתק מהעולם, רציתי להתבודד, אני זוכר שהרגשתי שהאוויר שונה, שהאווירה סביבי היא לא אמיתית. כמו להיות מתחת למים או בתוך בועה. וכמובן הפרידה – פעולת ההיפרדות ממנה, היתה מאוד מורכבת ועוצמתית.

ועכשיו עם המוות של סבתי אני מרגיש מן הסתם דברים אחרים לגמרי. אני מרגיש עצב מסוג אחר, קצת יותר קל, ובאמת הוא קשור להקלה. אני מרגיש את פעולת ההתכנסות המשפחתית, כולם ביחד, מקורבים, משהו נוסטלגי באוויר, ומתוק. התאבלות עצובה, אבל גם עם הרבה חיוכים והרבה מאוד אהבה מתרכזת באוויר. זה משהו אחר לגמרי. זהו מוות שהגיע לאט לאט, כבר ידענו שהוא הולך לקרות, אולי פחדנו ממנו אבל ידענו שהיא כבר צריכה להמשיך הלאה. לעומת המוות של אימי שהיה לא צפוי, ללא שום הזדמנות להכנה או לפרידה, זה היה כמעט אלים.

כל זה משפיע על דרך ההתמודדות הרגשית, ואם לנסח את זה אחרת – זה משפיע על סוג הדרמה.

למה אני כותב לכם את כל זה? המחשבות שאני מסתובב איתן בשבוע האחרון, וגם ההתבוננות באנשים סביבי, מראים לי כמה כל מוות הוא שונה. כל אבל הוא שונה. כל אדם מגיב אחרת. ובתור שחקנים מאוד קל ליפול למלכודת של קלישאה.

מתישהו בתור שחקנים תתמודדו עם אבל בימתי, עם ההתמודדות עם המוות בתור הדמות. כשאתם מגיעים לעבודה עם סצנה כזאת אתם צריכים להחליט כמה החלטות שקשורות לפעולה ולמצב רגשי,

איך אתם מרגישים? ומה אתם עושים?

היזהרו לא ליפול למין רגש כללי כזה. מין עצבות כללית.

עשו את זה ספיציפי וקונקרטי לסיטואציה ותמיד חברו את זה לפעולה דרמטית.

האם הידיעה על המוות משתקת אתכם ומקפיאה אתכם? האם זה גורם לכם לרצות דווקא לצרוח? האם אתם בוכים, או שאולי לא? 

האם אתם מתגעגעים לבן אדם שאיבדתם? אולי אתם כועסים עליו, מאשימים אותו, אולי משהו אחר.

מה זה גורם לכם לרצות לעשות? יש כאלה שרוצים ישר לסדר הכל, לדאוג לכולם, לנהל עניינים. יש כאלה שזה מעורר אותם ויש כאלה שזה מעייף אותם. האם זה דווקא גורם לכם לרצות להדחיק את כל העניין? לא להתמודד? להתנהג כאילו כלום לא קרה? אולי אתם מנסים לנחם את כולם, ואולי בדיוק להיפך אתם מחפשים כל הזמן מישהו שינחם אתכם. האם אתם מצליחים להיפרד ממי שמת? או שכל הזמן נאחזים בו, ממשיכים לחשוב עליו, לא מוכנים להאמין שזה קורה.

אתם לא סתם עצובים ואתם לא סתם מתאבלים, זיכרו את זה. הפכו את ההתמודדות שלכם עם המוות לאישית, לספציפית והיזהרו מהבנליות של הסיצואציה. לא משנה מה אתם מחליטים,אל תשפטו את הדמות שלכם, וגלמו אותה בהבנה ומתוך הזדהות.

לא יודע איך לסיים את הפוסט הזה. אני אמנם מסתובב עם מחשבות על המוות, אבל אני מאוד אוהב את החיים, ומאחל לכולכם כמובן חיים נפלאים.