ביום האחרון של החופשה המשפחתית שלנו בקפריסין,
הבת שלי חלתה.
חום.
מעל 39 מעלות חום.
היא היתה גמורה ותשושה,
היא לא הפסיקה לישון,
היא לא אכלה ורק שתתה,
פשוט קדחה בשקט במיטה.
זה לא משהו ממש יוצא דופן או בלתי מתקבל על הדעת,
וזה לא משהו שלא קרה בעבר,
אבל אני
אני מצאתי את עצמי בטלטלה מטורפת
ממש פאניקה קיומית
ולא הצלחתי להירגע.
כל הלילה לא ישנתי.
רצו לי סרטים ממש מפחידים בראש.
בערך בשתיים בלילה הייתי משוכנע שהיא חטפה חצבת והערתי את בעלי בהיסטריה,
תירגע
הוא אמר לי
היא בסך הכל חולה.
ואני שוכב במיטה ומרגיש שהדופק שלי טס
וכל הגוף שלי מזיע
ואני מרגיש סוג של התקף חרדה
אשכרה הרגשתי שהלב שלי יוצא מהמקום ואני לא מצליח לנשום.
היה שם איזה רגע שהייתי בטוח שאני חוטף התקף לב,
הייתי במוד כל כך דרמטי והיסטרי,
וכל הגוף שלי מבפנים ומבחוץ התמוטט,
והרגשתי שהחדר קורס עליי ואני לא מצליח
לא מצליח
לא מצליח
להירגע.
תירגע,
בעלי אמר לי
בסף הכל הילדה חולה
אתה מגזים.
אם זה היה סצנה מסרט בטח גם אני הייתי חושב לעצמי שהדמות הזאת מגזימה.
ובו זמנית בטח גם הייתי ממש נהנה מהסצנה וחושב שהיא מעניינת.
אבל איזה הגזמה, איזה היסטריה, איזה דרמה.
יש תקופות, הרבה תקופות, שאני מרגיש שפחות זה יותר.
Less is more.
כשאני רואה שתגובות של שחקן או שחקנית הן חריפות מדי,
או כשאני רואה שהרגשות מוגזמים מדי,
או כשאני רואה שהפעולות מוקצנות מדי,
ובאופן כללי המשחק, בואו נקרא לזה, עמוס,
אני יש לי מן מחשבה בראש שזה משחק מתאמץ.
והרבה פעמים זה נכון.
במובן שהרבה פעמים לשחקן או לשחקנית האלה אין תמיכה אמיתית
מבפנים
לכל מה שהם עושים על הבמה
אז הם לוחצים הרבה יותר מדי חזק על הדוושה המשחקית שלהם והאפקט יוצא חלש.
אבל אתם יודעים מה?
לפעמים More is more.
לפעמים ההתנהגות האנושית היא לא נכונה
או מסודרת
או מדויקת
או במידה המתאימה.
וכשאני אומר התנהגות אנושית אני מדבר גם על הבמה וגם בחיים.
לפעמים זה בסדר להתבאס בטירוף מאודישן רע כאילו מישהו מת,
או לחטוף את הסעיף בקטע של זעם קיצוני כשבמאי או מורה מעצבנים אותך,
או לתת ללב שלכם להישבר מעבר לכל פרופרוציות על משהו שעשו לכם,
או לחטוף התקף חרדה קטן כי משהו מאוד מאוד מאוד מאוד מפחיד אתכם.
אני לא חושב באופן אישי שזאת דרך נכונה לחיות כל הזמן.
אבל אני גם לא חושב שצריך להימנע מזה בצורה שעוצרת לכם את רוח החיים,
ולפעמים צריך לשחרר את הקול בראש שאומר לכם להתנהג ולהגיב כמו שצריך.
בסך הכל אתם רוצים להיות שחקנים מגוונים ואמיתיים שיש לכם אפקט על הקהל שלכם,
וכדאי להצליח יותר ויותר אתם ח י י ב י ם להתבונן על ההרגלים המשחקיים שלכם.
כי אין חוקים שמתאימים לכולם.
אם אתם שחקנים מגזימים ומוקצנים מטבעכם
ובמשחק שלכם יש הרבה תגובות רגשיות חריפות,
והרבה פעולות גדולות מהחיים,
נסו להיות קטנים ופשוטים ומינימליסטים.
נסו להסתיר מהקהל שלכם 80 אחוז ממה שעובר עליכם ולהשאיר את הרוב בפנים.
ואם אתם שחקנים מינימליסטים וקטנים,
נסו להגזים!
יש בזה משהו מזעזע ועדיין כייפי מאוד.
זה ישחרר אצלכם משהו וזה בטוח ירחיב את גבולות הנוכחות הביתית שלכם.
לפעמים Less is more,
לפעמים More is more.
לפעמים להיות קטנים ולפעמים להיות מוגזמים,
רק לא להשתמש באותו קלף פעם אחר פעם.
בתמונה: ככה נראית שלווה של 40 מעלות חום. לא בתמונה – אבא על סף התקף חרדה.
