Posted in Uncategorized, בלוג

ללמוד להרפות.

קיימת מעין מלכודת סמויה במשחק. גם בעולם המקצועי של השחקן וגם כשלומדים משחק וכשעובדים על מונולוג או על סצינה. מצד אחד צריך להתכונן מראש, מצד שני צריך לתת את התחושה של ההווה החד פעמי.

הרי יש כל מיני שלבים ששייכים להכנה ולאימון לפני רגע המשחק עצמו (לפני שעולים על הבמה, או מגיעים לסט הצילומים או אפילו בכיתה לפני ביצוע תרגיל).

צריך ללמוד טקסט בעל פה.
צריך לעשות מחקר מסוים על הדמות – איפה היא גרה, מתי זה קורה, מה היא עושה, מה האפיון שלה, איזה מן בן אדם היא וכו וכו.
צריך לזכור כל מיני דברים טכניים לגביי הסצינה – איפה אני אמור לעמוד על הבמה, מאיפה נכנסים ויוצאים, וגם – מתי מתחולל שינוי ביחסים עם הפרטנר, מתי יש טרנספורמציה רגשית.
יש כל מיני הכנות ותכניות ודברים שחייבים לקרות.
זה עלול לעורר אצל השחקן מעין חרדת ביצוע או לחץ להצליח במשחק.

אבל הטריק האמיתי הוא להרפות. להיכנס לתוך הסצינה עם כל המידע הזה וכאילו לשכוח ממנו, ולגלות את רגע ההווה בהוויתו, כלומר בזמן הביצוע עצמו.

הייתי אומר שלפחות חצי מהתרגילים שאני רואה בשעורים, נעשים תחת הלחץ הכפוי הזה, ומתחת לצל של רשימות של תכניות ומטלות.
זה יישמע מוזר, אבל יש תלמידים שנראה כאילו הם מוכנים מדי. הם יודעים הכל יותר מדי. הם משחקים היטב, אבל התחושה היא מקובעת, מוחלטת, יותר מדי בשליטה. הם לא מרפים. הם לא סומכים.

זה נכון לגביי כל מיני סוגי סצינות.

יש סצינות שמתחילות בצורה נייטרלית יחסית, ותוך כדי הסצינה הדמות עוברת מהפך רגשי.
אל תיפלו למלכודת של להיכנס אל תוך הסצינה עם הציפייה הזאת, ועם נסיון לבצע את המהפך הרגשי בדיוק באותה שנייה כל פעם מחדש. הרשו לעצמכם להגיב לסיטואציה, ולעולמכם הפנימי לייצר דינמיקה פנימית.

לעומת זאת יש סצינות שמתחילות בשיא רגשי. למשל מישהו נכנס הביתה מאוד מאוד כועס. ומשם מתחילה הסצינה.
גם פה, אפילו אחריי שהצלחתם להיטען בצורה אישית ומדויקת, ואתם באמת נכנסים עצבניים בסצינה – אל תאחזו בזה. אל תנסו להיות עצבניים כל הסצינה. זה אומר שאתם צריכים להיטען, אבל אז להרשות לעצמכם לשחרר כדי להיות פנויים לסצינה עצמה. העצבים מן הסתם יישארו שם אבל אולי יעברו שינוי, ואולי קצת ייחלשו, אבל אולי גם קצת יעצימו. זה צריך להיות דינמי. זה צריך להיות נטול שליטה.

אז איך עושים את זה?

האמת היא שאין לי תשובה חד משמעית.

זיכרו שהדמות אותה אתם מגלמים הולכת לעבור את הסיטאציה הדרמטית שלה בפעם הראשונה. גם אם התאמנתם על למשל סצינת פרידה 50 פעמים וההצגה עלתה עוד 50 פעמים, בשביל הדמות, זה זאת הולכת להיות הפעם שהיא תעבור את הפרידה.

יש אלמנט של הלא נודע במשחק. אני יודע שזה סוג של סתירה פנימית – כי אתם הרי יודעים הכל אבל הכל על מה שקרה, קורה ויקרה במחזה. אבל אתם חייבים להצליח להביא את תחושת הראשוניות והספונטניות לכל סצינה או מונולוג שתבצעו.

להרפות.
לא להיאחז בכל המידע.
לא לנסות לשחזר במדויק.
להיות מוכנים, ואז לשחרר.
לדעת הכל ולא לדעת כלום.
לרצות להוביל את וגם להיות מובלים על ידי הסצינה.
להציב תכניות ופעולות ואז להרפות.
להיות סקרנים, לגלות דברים חדשים.
לסמוך על הלא נודע, ולדעת שאתם מוותרים על השליטה בסצינה על מנת לגלות אותה מחדש.

Posted in Uncategorized, בלוג

להיות מורכב.

בשביל להיות מורכב צריך להיות פשוט.

אני רואה תלמידים למשחק שמנסים לעשות הרבה כשהם עובדים על תרגיל או על סצנה. הם עושים המון דברים בו זמנית, המון פעולות, המון רגשות, המון תזוזות ותחושות. רוצים להביא את המורכבות אל הדמות ואל הנוכחות הבימתית שלהם. לפעמים מה שנוצר זה עומס, ואפילו סוג של השטחה. במקום להביא מורכבות הם הופכים להיות סטאטיים. מנסים להיות יותר מדי יצירתיים ובעצם לא מאפשרים ליצירתיות לבוא לידי ביטוי.

זה כמו לנסות להכניס שלושה קילו של אורז, עדשים, זיתים, אגוזים ופסטה לצנצנת של חצי ליטר. אין מקום לכלום.

מה זה אומר להיות מורכב? בעיני זה להראות שיש לך כמה צדדים. כלומר, את יכולה להיות שמחה, ואת יכולה להיות עצובה, ואת יכולה עסוקה, ואת יכולה להיות שיכורה.

אבל כל פעם משהו אחד. צד אחד.

המורכבות תגיעה לידי הצופה בכך שהוא יחבר את כל הצדדים האלה, זה אחר זה, ולא בכך שהוא יראה את הכל בבת אחת.

אז לפעמים שחקנים מנסים להיות כמה דברים בו זמנית, מה שגורם לדמות לא להיות מורכבת אלא להיפך, להיות תקועה.

בתור מורה, מאוד חשוב לי שהתלמידים שלי, ולא משנה אם הם עושים תרגיל של דקה או של רבע שעה, יהיו מורכבים. אבל המורכבות מבחינתי היא להראות שינוי ולאו דווקא להיות עמוסים. להתחיל את הסצינה בצורה מסוימת ולסיים אותה בצורה אחרת. גם אם מדובר בשינוי מאוד קטן, במשהו שהקהל רואה אצל השחקן או הדמות בניואנסים, ובעדינות של הנוכחות הבימתית. גם אם זה לא משהו דרסטי שהופך עולמות. שינוי שמראה מורכבות.

המורכבות של הנוכחות הבימתית מתחברת מבחינתי ליסודות הבסיסיים ביותר של הדרמה. ואני מדבר כמובן על הפעולה.

אתם בתור שחקנים תמיד עושים משהו, אתם תמיד פועלים. יכול להיות שאתם גם מדברים או מרגישים בדרך. אבל היסוד של הדרמה הוא ביצוע פעולה. רצף של פעולות.

היופי שבפעולה הוא הפשטות שלה. כל פעם אתם נדרשים לבצע פעולה אחת. יש תלמידים שלפעמים מתבלבלים ומנסים לעשות כמה פעולות ביחד.

אם אתם מרגישים במהלך סצינה שמה שאתם עושים לא ברור לכם, כנראה שאתם מנסים לבצע יותר מפעולה אחת. שימו לב ועזבו את זה. אל תעשו הכל ביחד. כל פעם משהו אחד. סצנה הופכת להיות מאוד מעניינת כאשר יש בה כמה פעולות – אבל רק כאשר הן מתרחשות לסירוגין ולא בו זמנית.

בואו ניקח למשל דוגמא של סצנה של יחסי אהבה/שנאה. אם אני נמצא עם פרטנר ואנחנו מנסים להביע את מורכבות היחסים על ידי זה שאנחנו מרגישים שנאה מהולה באהבה זה עלול להיות בעייתי ומסורבל, ולאו דווקא מורכב. אבל אם יש לי פעולה של לגרום לו לצאת מהחדר, ואז היא משתנה לפעולה של לגרום לו לחבק אותי, ואז היא משתנה לפעולה של להשפיל אותו, ואז היא משתנה לפעולה של לגרום לו להרגיש מעולה עם עצמו – בצורה הזאת הבאתי לידי ביטוי יחסים רב צדדיים, גם אם נקרא להם יחסים מוטרפים, ובטח שמורכבים.

תזכרו שזה יקרה רק אם תראו לקהל שלכם כל פעם צד אחד. בפשטות.

המורכבות מגיעה מהשינוי וההדרגתיות של חשיפת הצדדים, ולא מהנסיון להביע את הכל בו זמנית.

ודבר נוסף. אני מאמין שבפשטות של הביצוע קיימת אפשרות גדולה יותר להגיב רגשית בצורה עמוקה, מה שהופך את המשחק בסופו של דבר למורכב.

לא להתאמץ יותר מדי, לא להעמיס יותר מדי. להיפך. לעשות דברים ברורים, פשוטים מדוייקים. לא לאלץ את המורכבות הרגשית אלא לאפשר לה לבוא לידי ביטוי. זה מביא בהירות לעבודת המשחק, וזה משאיר מספיק מקום פנוי בתודעה, כלומר בעולמכם הפנימי, להציף ניואנסים.