חודש: מרץ 2022

לפעמים השחקן עולה על הבמה ואני מרגיש שזאת הפעם ראשונה שהוא עושה את מה שהוא הולך לעשות,

שזה חדש ורענן,

שזה לא קרה עוד מעולם,

שהוא באמת לא יודע מה הולך לקרות עכשיו,

והוא מרגיש שכל האפשרויות פתוחות לפניו.

ואז אני אוהב את התחושה הזאת,

שהכל פתוח,

שהכל אפשרי,

וזה קל וצלול וקשוב ומאפשר,

וזה לא משנה אם מדובר במחזה שהשחקן מגלם דמות והוא למד את הטקטס בעל פה,

או במופע ללא מילים שהשחקן יודע את המהלכים הבימתיים ומבצע אותם דרך הנוכחות הבימתית שלו,

או אפילו אם זה מחול או תיאטרון תנועה או פרפורמנס.

וברור שהשחקן הזה יודע בדיוק מה הוא הולך לעשות,

ואפילו אולי עשה את זה כבר מאות פעמים.

אבל כשהוא מצליח להגיע למצב,

שזה נראה לא לגמרי מתוכנן,

ואפילו שזה מרגיש כמו טעות אחר טעות אחר טעות שמתגבשים לכדי מהלך בימתי,

אני מת על זה.

יש כאן פרק שלם על ניקיון.

גם ניקיון במובן של לנקות את הבמה, לנקות את הסטודיו-
הוא מדבר על פעולת הניקוי עצמה,
ועל החשיבות של להתאמן דרך הפעולה על הנוכחות שלנו,
כלומר להיות מדויקים וקונקרטיים ומרוכזים רק בפעולת הניקוי (וכתוצאה מכך בכל פעולה אחרת).

וגם במובן של ניקיון וטיהור של הגוף ושל הנפש.
לפני שעושים פרפורמנס צריך להכין את עצמינו,
צריך להיות מנוטרלים ונקיים ומטוהרים,
והוא מדגיש את החשיבות של האימון היומיומי.

האימון היומיומי בניקוי של הביצוע, במלאות של הפעולה,
והאימון היומיומי בטיהור עצמי, בניקוי של הגוף מבפנים ומבחוץ, כאקט של התכוננות.

רוב ספרי המשחק שקראתי בחיים הם מערביים,
וזה מאוד מאוד מאוד מרענן לקרוא גישה אחרת לחלוטין ולהיסחף לעולם הפנימי של הפרפורמר היפני במקרה הזה.

אני מרגיש שכשאנחנו עובדים בצורה נקייה,
אנחנו מבינים שלא צריך להראות את הכל כל הזמן,
שלא צריך לזוו כל הזמן ולגרד בראש או לא יודע מה,
שאפשר לתת לחוויה הרגשית לצוף מתוך מקום רחב ונקי ואז כל רגש הוא מזוכך ומשמעותי,
שאנחנו מוכנים לפנות את עצמנו למען הרגע הבימתי שלנו ולהשאיר על מה שלא קשור אליו בחוץ.
וגם, שכשאנחנו מנקים את עצמנו ואת הבמה סביבנו, כל פעולה, וכל דחף לפעולה נהיים משמעותיים, ואפילו מקודשים (כשהוא כותב ממש מרגישים את תחושת הקודש שלו לגביי הבמה).

מה אתם אומרים?