מכירים את זה?
מוסיפים קמצוץ מלח בעוגת שוקולד.
מוסיפים קצת סוכר ברוטב עגבניות של פסטה.
כשמאוד שזופים יש אנשים שאוהבים ללבוש חולצה לבנה.
ניגודים.
זה חזק.
תלמידה עושה סצינה בשיעור, וזאת סצינה של עימות. היא ממש במצב רגשי כועס ופגוע ועצבני, והיא מטיחה את הטקסט בפרטנר שלה, והיא ממש על סף בכי, ואז פתאום, משום מקום, היא צוחקת. היא צוחקת צחוק קל ומשוחרר ולא מתוכנן. וזה לגמרי משתלב במה שהיא עושה. היא לא לוחצת את זה והיא לא ממשיכה את יותר מדי. זה רגע קטן בתוך הסצנה, רגע מנוגד לכל מה שקרה, וזה רגע שעובר בלי לעשות ממנו יותר ממה שהוא, והרגע הזה בעצם מחזק את הבכי והעצבים ולא גורע מהם.
אני אוהב ניגודים.
שימו לב מתי בתוך הבכי מגיע צחוק,
מתי בתוך הקומדיה מגיע רגע של רצינות,
מתי בתוך המתח יש הרפיה,
מתי בתוך הרצינות יש קלות,
מתי בתוך הקצב המאוד מהיר יש פתאום משהו איטי,
מתי בתוך האירוניה יש כנות,
מתי בתוך היופי יש ליכלוך,
מתי בתוך החולשה יש חוזק,
מתי בתוך הטיפשות יש אינטליגנציה,
מתי בתוך הסדר יש כאוס,
מתי בתוך האושר יש עצב,
מתי בתוך הפואטיקה יש ביוב,
מתי בתוך השכל יש רגש,
מתי בתוך המוחצנות יש מופנמות,
מתי בתוך הגבוה יש נמוך,
מתי בתוך החשיפה יש ריחוק.
תעבדו עם ניגודים. אל תתכננו הכל אבל תהיו פתוחים לרגעים קטנים בתוך המשחק שלכם שהם הפוכים לכל מה שעשיתם אבל בתכלס מחזקים את כל מה שאתם עושים.