כל אחת מתקדמת בקצב שלה, כל אחד עובר שינויים בהתפתחות שלו כשחקן בצורה אחרת, כל אימון משחקי הוא אישי ושונה מהאחר.
ופעם היתה לי תלמידה שהיתה לי איתה התחלה די קשה.
קשה במובן שהיא לא מצאה את מקומה על הבמה, ולא הצליחה להתחבר לתרגילים ולדמויות ולפרטנרים, ולא הצליחה להתחבר אליי, ואני גם כנראה לא הצלחתי להתחבר אליה, ובשיעורים הראשונים ניסיתי לתת לה פידבקים שחשבתי שיקדמו אותה אבל זה רק סגר אותה,
והרגשתי שאין בינינו תקשורת וזה משפיע על הנוכחות שלה וזה משפיע על היכולת שלנו בתור מורה ותלמידה להפרות זה את זו ולעבוד ביחד למען משחק משובח.
ובזמן הזה חבריה לכיתה לומדים ומתקדמים ומקבלים תובנות ומתחברים לאיכויות בימתיות שונות – אתם יודעים – עוברים מהלך.
וזה היה מבאס.
זה היה מבאס בשבילי ואני בטוח שגם בשבילה.
ואחריי כמה שיעורים אמרתי לעצמי – אל תנסה לפתור את זה או לנסות בכח, תניח לה.
תן לה לחוות את השיעור מתוך המקום התקוע והמתנגד והמתבאס, וחכה שנייה.
ועבר סמסטר שלם, ואין לנו את זה.
ואז, יום אחד בתחילת הסמסטר השני, היא באה עם סצנה, ופאקינג הפגיזה.
מה זה הפגיזה – השאירה את כולנו בהלם.
היא היתה כל כך מחוברת לדמות וכל כך בתוך נוכחות לא מתאמצת ומשתנה,
והיתה תחושה שמשהו מאוד משמעותי עובר על הדמות שהיא גילמה,
והרגשנו שהיא מתגלה בפנינו,
והמשחק שלה הרגיש חד פעמי כזה ומיוחד,
והיה ממש קסם על הבמה,
וכולנו בכיתה התעלפנו עליה, והיא היתה ממש מרוגשת מהביצוע,
ואני כל כך התרגשתי באותו רגע, שאני עד לדבר הזה,
וכל כך התלהבתי מהאימון המשחקי שלה.
ואני אוהב את זה שלפעמים מתבשלים מבפנים,
וגם אם ברמת התוצאה זה לא נראה שקורה כלום,
והמשחק נראה סתמי ולא מחובר,
בכל זאת יש כוחות פנימיים שעובדים,
ויש כנראה ספיגה של תכנים ושל טכניקות בצורה תת הכרתית או משהו,
ויש התפתחות לא נראית,
ואז זה פתאום יוצא החוצה,
ואני עף על זה.
זיכרו שההתפתחות שלכם ייחודית לכם,
יש כאלה שמתקדמים בצורה לינארית,
יש כאלה שמתקדמים ונסוגים,
יש כאלה שמתבשלים ואז עפים,
וממש נסו לא להשוות לאחרים בשיעור (למרות שזה כמעט בלתי אפשרי),
ותמשיכו להיות באימון שלכם,
ותהיו סקרנים לתהליך שלכם,
ותחכו לרגע של הקפיצה,
ותהנו.
(בתמונה הגשה בבית הספר לתיאטרון חזותי ב 2013).
