Posted in Uncategorized, בלוג

כמה מילים למורה למשחק.

חברה טובה שלמדה איתי משחק בעברי הרחוק, שחקנית מוכשרת ואדם נפלא, מתחילה ממש עכשיו להכין תלמידים לאודישנים לבתי ספר למשחק, ובעצם מתחילה ללמד משחק. לפני כמה ימים דיברנו והיא ביקשה טיפים. רצתה להתייעץ. איך לעשות את זה? איך עובדים עם התלמיד?

יש לי הרבה מה להגיד בנושא, ואני בעצמי כל יום לומד דברים חדשים גם על משחק וגם על הוראת משחק.

מהניסיון שלי, הבן אדם היחיד שיכול ללמד את המורה איך ללמד זה הוא עצמו. אני זוכר שכשהתחלתי ללמד משחק חיקיתי מורים שהערצתי. ניסיתי להיות כמוהם. היה לי מורה מעולה שהיה מאוד קשוח והחזיק את כולנו קצר. היתה לי מורה שכל עבודתה סבבה סביב הטכניקה והיא התרכזה במתן כלים פרקטים. וניסיתי להיות כמוהם. לפני השיעורים הייתי נזכר בדברים שהם עשו וניסיתי לשחזר. קראתי המון ספרי משחק וניסיתי להביא מהספרים תרגילים באופן מדוייק, בדיוק כמו שהם כתובים בספר. אני חושב שהשנתיים הראשונות שלי בתור מורה היו חיפוש.  אני לא יכול להגיד שהם היו מוצלחות במיוחד – באותן שנים הרבה תלמידים נהגו לנטוש את השיעור שלי, והרגשתי שאני לא ממש מגיע אליהם.

אבל הדבר הטוב שקרה הוא שלמדתי דרך ה"כשלונות" האלה איך לעבוד. מה לא לעשות, מה כן לעשות, מה לא עובד ומה כן עובד.

אני ממליץ לכל מורה להיות סבלני עם עצמו ולגלות לאט לאט מהי הדרך שלו. מה הוא יכול לתת שאף אדם אחר לפניו לא נתן. זה אולי יומרני וקצת נאיבי, אבל אני מאמין בזה בכל ליבי. אני למשל הבנתי שאין מה לעשות, אני לא בן אדם קשוח במיוחד, מאלה שנכנסים לכיתה וכולם בדממה. למדתי  גם שלפעמים אני מפוזר ואולי אפילו סותר את עצמי. משחק זה לא מתמטיקה ולפעמים אני אומר לתלמיד משהו ואחריי שבועיים אני אומר לו משהו אחר לגמרי.

בשאיפה שלי, הכל סובב סביב התלמיד. מה הוא צריך כרגע כדי לחזק את הנוכחות הבימתית שלו וכדי לעזור לו להביע את עצמו בצורה יותר אישית, יותר מדוייקת, יותר כנה.

ככל שמלמדים יותר, האינטואיציה מתחזקת וצריך לסמוך עליה. לפעמים צריך לשחרר את קדושת שיטת המשחק, ולנסות דברים חדשים, דברים שאולי אפילו אתם לא סגורים לגביי הצלחתם. כמה מהשעורים הכי טובים שהעברתי היו כאלה ששחררתי את התכניות שלי ופתאום החלטתי לנסות משהו חדש.

אני מרגיש שמורים וותיקים, שמלמדים המון שנים, לעיתים נמצאים במעין מלכודת. מי אני שאדבר עליהם כן? כי הרי ניסיון זה משהו שאי אפשר להשיג חוץ מאשר על ידי ניסיון, ואני תמיד נפעם ומלא הערצה כלפיי חבריי המורים. אבל לפעמים מורים כאלה נתקעים בהרגלים ובטכניקות שעובדים לתקופה מסוימת והם מפחדים להשתנות. אני אמנם מורה די בראשית דרכו (לפחות ככה אני מגדיר את זה – עשר שנים זה לא המון זמן מבחינתי בתור מורה) אבל אני תמיד מנסה לחדש את מה שאני עושה, ולשחרר אפילו דברים שאני יודע וזוכר שעובדים וחשובים.

תיראו, קיימים כאן שני צירים – ציר אחד עוסק ביסודות הדרמה, בעניינים שכל שחקן חייב להכיר ולהתמחות בהם. אלה דברים שקשורים לפעולה דרמטית, לקונפליקט, ולהבנה של מבנה של דרמה. הציר האחר עוסק בדברים יותר מעודנים שקשורים לנוכחות של השחקן. ופה כל שחקן הוא עולם ומלואו. כל אחד מתמודד עם דברים אחרים, יש לו ברקסים משלו, נקודות כח משלו, וחולשות משלו. מבחינתי צריך להיות בהקשבה טוטלית לשחקן, לראות מה הוא צריך כרגע ולנסות כל דבר אפשרי לעזור לו להתקדם. בלי לכפות עליו טכניקות של אחרים. גם אם זה אומר לפעמים להיכשל.

אז מה אני אומר כאן בעצם למורים? אל תנסו להיות מישהו אחר. אל תנסו להרשים את התלמיד או לרצות אותו. אל תפחדו לקחת סיכונים ולנסות דברים חדשים – זה הרי מה שאנחנו דורשים מהתלמידים שלנו.

היה לי מורה שאמר פעם שאנחנו לא יכולים לדרוש מהלמידים לחשוף את עצמם אם אנחנו לא חושפים גם קצת את עצמינו.

תהיו אישיים, תהיו אנושיים, אל תנסו להיות מושלמים, וזיכרו – הדבר הכי חשוב בעולם זה התלמיד שלכם – לא השיטה, לא הטכניקה ולא ההצלחה או הכישלון שלכם.

Posted in Uncategorized, בלוג

לדעת הכל ולא לדעת כלום.

כשאתם מתחילים סצנה, בין אם זה מול מצלמה או על הבמה, אתם צריכים לדעת הכל ולא לדעת כלום.

אני יודע שזה נשמע מעט מוזר, אבל האידאל הוא להגיע למקום נכון באמצע בין שניהם.

לדעת הכל על הסצנה – לדעת את הטקסט כמובן. לדעת מה אתם עושים במהלך הסצנה – מה אתם עושים פיזית ומה הפעולות הדרמטיות שלכם. לדעת פרטים ורקע על הדמות שלכם – מהיכן היא, מה האיפיון שלה, לדעת דברים על הביוגרפיה שלה ועל סוג האישיות שלה. לדעת גם מהו המהלך הרגשי בסצנה. איך הדמות מתחילה את הסצנה מבחינה רגשית ולאן היא מגיעה. לדעת גם דברים טכניים כמו איפה אתם אמורים לעמוד על הבמה או היכן נמצאת המצלמה ביחס אליכם. לדעת הכל.

לא לדעת כלום זה אומר לזכור שהדמות לא יודעת מה יקרה. זה הפעם הראשונה שהיא חווה את הרגע הזה. אפילו אם אתם התאמנתם חודשיים והצגתם את ההצגה מאה פעמים, בשביל הדמות שלכם, זאת הפעם הראשונה. זה אומר להיכנס לסצנה ולשכוח מהכל, ולאפשר לעצמכם להגיב מרגע לרגע, בצורה מלאה וחופשית.

יש תלמידים שכל הזמן יודעים הכל. כשהם משחקים מרגישים במשחק שלהם שהם רצים שתי שניות קדימה. הם נותנים לקהל את התחושה שהם יודעים מה הולך לקרות. תלמידים כאלה חייבים לשחרר ולחוות את הרגע.

לעומת זאת יש תלמידים שיותר מדי סומכים על הרגע ולא באמת מביאים את עצמם למצב שבו הם יודעים הכל לפני שהסצנה מתחילה. הבעיה בתלמידים כאלה היא שהם יותר מדי עלה נידף ברוח. הם יותר מדי מפוזרים, אין מתח דרמטי בעבודה שלהם וזה מצביע על סוג מסוים של נמנום או עצלות.

לדעת הכל ולא לדעת כלום.

לפני כמה ימים הייתה לי שיחה בחדר המורים עם מורה נפלאה שאני עובד איתה. ודיברנו על זה. היא אמרה ששחקנים מוכשרים מאוד יודעים להגיע למצב הזה, ושזה לוקח שנים. אני לא מסכים איתה. אני חושב שכל אחד מכם יכול להגיע לזה כבר עכשיו. זה לא קשור לכשרון או ליכולת. זה לא קשור לשכל. זה קשור להבנה בסיסית בנוגע לנוכחות הבימתית שלכם. נוכחות שבה אתם מצד אחד מוכנים לחלוטין עם כל המידע שלכם לגביי הדמות והסצנה ומצד שני יש לכם את היכולת לשחרר את כל הידע הזה כשאתם מתחילים את הסצנה ולהתמסר לזמן הבימתי שלכם. זה כמו אסימון שנופל וברגע שהוא נופל המשחק שלכם משתנה.

זה מאפשר לכם לדעת הכל על הסצנה ועדיין לגלות אותה כל פעם מחדש.

לדעת הכל ולא לדעת כלום.