תלמיד שלי היה ממש ממש מתוסכל אחריי סצנה שהוא ביצע.
והוא הרגיש זוועה – גם על הבמה וגם אחר כך.
אמר לי שהוא מרגיש כישלון, ושהוא לא מצליח לבטא את עצמו,
ושהוא חייב איכשהו לפתור את זה, ולמצוא הקלה.
ואני חושב לעצמי – איזה מעולה הוא היה בסצנה, ואיזה בעסה שככה הוא מפרש את מה שקרה לו.
ברור שאני כמורה – לא כיף לי שהוא מרגיש זוועות.
אבל כל כך אהבתי את הנוכחות שלו בתוך האנרגיה הקשה הזאת.
ואני שואל – למה חייבים לפתור את זה?
למה רגש קשה הוא לא מתאים?
למה אי אפשר לתת לזה להיות ולתת לזה את המקום בתוך הטקסט ובתוך הסיטואציה?
ואני שואל אותו זה קורה לך הרבה?
לפעמים.
וזה נשאר הרבה זמן אחריי?
שעה שעתיים.
ואז זה עובר.
ואני חושב לעצמי – וואלה.
הוא משחק תפקיד שמשפיע עליו בצורה אמיתית.
הוא מראה לנו, הקהל, את ההרגשה בזמן הווה.
הוא נשאר עם זה קצת אחריי ואז זה עובר.
(כמובן שאם מישהו היה אומר לי ששבוע שלם הוא על הפנים בגלל המשחק – אז זאת כבר באמת בעיה יותר עמוקה שאין לי את הכלים להתייחס אליה או לטפל בה).
ואני אומר לו – לא כל רגש שלילי הוא לא רצוי, ולא כל תחושה זוועתית היא עניין שצריך לטפל בו מייד.
להיפך – הקהל יראה אותך ויזדהה איתך ויראה את הרגשות שלו נמצאים אצלך עכשיו.
והוא אומר – אבל אני מרגיש שאני לא בא לידי ביטוי.
ואני אומר לו – איך אתה יכול להגיד על מה שביצעת עכשיו שלא באת לידי ביטוי??
זה אולי לא היה הביטוי שתכננת – אבל זה היה אמיתי, ואישי, ומתאים לסצנה ועצוב.
לא חייבים לפתור הכל.
לא חייבים לסדר את כל הרגשות מיד.
לא חייבים להיות בשליטה מוחלטת על איך שהדברים יוצאים מאיתנו בתוך הפעולות שלנו ובתוך הטקסט שלנו.
על הבמה, הרגעים הלא פתורים, הלא ״נכונים״, הלא נוחים הם לפעמים הלב של הסצנה.
ובסוף – הכל עובר.
סמכו על הרגע, וסמכו עצמכם.
(בתמונה נעמה ורבקה ואני מתוך סדנת קיץ 2021. צילם דן רוברט הנפלא).