חודש: מרץ 2023

אולי הספר שהכי השפיע עליי בתור מורה למשחק.

מסופר כאן על יוסף ז׳אקוט, מורה ופילוסוף מהמאה ה18,

שגילה ופיתח נקודת מבט על הוראה,

שבה המורה לא צריך לדעת יותר מהתלמיד כדי ללמד אותו.

יום אחד הוא קיבל כיתה של דוברי פלמית והיה צריך ללמד אותם צרפתית,

אבל הוא לא ידע פלמית,

אז הביא להם ספר מתורגם לצרפתית,

וביקש מהם לתרגם חצי ממנו, לעבוד עם שתי השפות,

בהתחלה מילה ועוד מילה,

ואז משפט ועוד משפט,

ואז פיסקה ועוד פיסקה,

ואחריי שהם עשו את זה,

הם ידעו צרפתית.

הוא לא לימד אותם,

הוא לא ידע את השפה כדי ללמד אותם,

הוא רק נתן להם הנחיות,

והם עבדו עם רצון חזק ללמוד, ועם אימון.

ואז הוא בדק את זה בעוד דרכים-

הוא לימד פסנתר בלי לדעת לנגן,

הוא עבד עם איכרים אנאלפבתים ועזר להם ללמד את הילדים שלהם לקרוא,

והוא הבין שאת כל הדברים החשובים אף אחד לא מלמד אותנו-

אף אחד לא לימד אותנו שפת אם, אף אחד לא לימד אותנו ללכת,

הכל אנחנו לימדנו את עצמנו.

וזאת הפילוסופיה שלו ב 3 נקודות:

1. לכולנו יש אותה רמת איטליגנציה מובנית בתוכנו. המורה לא יותר אינטליגנט מהתלמיד – הוא רק יודע יותר ממנו כרגע.
2. לכל אחד יש את היכולת ללמד את עצמו הכל אם רק ירצה מאוד.
3. הכל זה הכל (על זה אני לא אפרט – אם אתם רוצים תקראו).

וכשהתחלתי ללמד משחק הייתי קצת בפוזה שאני כאן כדי ללמד אתכם ואני יודע משהו שאתם לא ואני מבין יותר מכם (ככה גם אני למדתי וככה רוב העולם מלמד ולומד).

ואחריי שקראתי את הספר הבנתי בצורה עמוקה שאני מורה עם יכולת הבנה שווה לחלוטין לתלמיד,

ובתכלס הוא יכול ללמד את עצמו בלעדיי,

אבל כן יש תפקיד למורה והתפקיד הזה לעזור לתלמיד ללמד את עצמו,

וברור שיש לי יותר נסיון וידע ואולי יכולת התבוננות,

אבל זה רק כי למדתי את זה,

לא כי יש בי יכולת מובנית יותר עליונה על התלמיד.

ואתם לא מבינים בכלל כמה זה השפיע עליי,

ושיחרר אותי

וגם שיחרר את התלמידים שלי,

וכל פעם שאני עובד עם תלמיד על הבמה אני הרבה יותר פתוח למה יכול לצאת,

איזה משחק יצא,

ואיזה נוכחות בימתית תצא,

וכל האפשרויות פתוחות,

לתלמיד יש יכולות וידע שרק מחפשים לצאת,

ואני כאן כדי לייצר את הסביבה ואת האפשרות שהדברים יצאו,

לא כמו שאני חושב,

ולא בדרך אחת נכונה שהיא כאילו שלי,

אני המורה הלא יודע.

ולמי שיש כח אני ממליץ כל כך על הספר הזה,

הוא לא רק על משחק,

ולא רק על הוראה,

הוא אשכרה רוחני בעיניי.

כולנו שווים ברמת האינליגנטציה שלנו,

כולנו יכולים ללמד את עצמם הכל,

רק צריך לדעת את זה, וצריך רצון מאוד חזק ללמוד,

וצריך מורה – או כמו שהוא קורא לו המורה הלא יודע או המורה השיוויוני – שיהיה לידינו כשאנחנו עושים את זה.

כל אחת מתקדמת בקצב שלה, כל אחד עובר שינויים בהתפתחות שלו כשחקן בצורה אחרת, כל אימון משחקי הוא אישי ושונה מהאחר.

ופעם היתה לי תלמידה שהיתה לי איתה התחלה די קשה.

קשה במובן שהיא לא מצאה את מקומה על הבמה, ולא הצליחה להתחבר לתרגילים ולדמויות ולפרטנרים, ולא הצליחה להתחבר אליי, ואני גם כנראה לא הצלחתי להתחבר אליה, ובשיעורים הראשונים ניסיתי לתת לה פידבקים שחשבתי שיקדמו אותה אבל זה רק סגר אותה,

והרגשתי שאין בינינו תקשורת וזה משפיע על הנוכחות שלה וזה משפיע על היכולת שלנו בתור מורה ותלמידה להפרות זה את זו ולעבוד ביחד למען משחק משובח.

ובזמן הזה חבריה לכיתה לומדים ומתקדמים ומקבלים תובנות ומתחברים לאיכויות בימתיות שונות – אתם יודעים – עוברים מהלך.

וזה היה מבאס.

זה היה מבאס בשבילי ואני בטוח שגם בשבילה.

ואחריי כמה שיעורים אמרתי לעצמי – אל תנסה לפתור את זה או לנסות בכח, תניח לה.

תן לה לחוות את השיעור מתוך המקום התקוע והמתנגד והמתבאס, וחכה שנייה.

ועבר סמסטר שלם, ואין לנו את זה.

ואז, יום אחד בתחילת הסמסטר השני, היא באה עם סצנה, ופאקינג הפגיזה.

מה זה הפגיזה – השאירה את כולנו בהלם.

היא היתה כל כך מחוברת לדמות וכל כך בתוך נוכחות לא מתאמצת ומשתנה,

והיתה תחושה שמשהו מאוד משמעותי עובר על הדמות שהיא גילמה,

והרגשנו שהיא מתגלה בפנינו,

והמשחק שלה הרגיש חד פעמי כזה ומיוחד,

והיה ממש קסם על הבמה,

וכולנו בכיתה התעלפנו עליה, והיא היתה ממש מרוגשת מהביצוע,

ואני כל כך התרגשתי באותו רגע, שאני עד לדבר הזה,

וכל כך התלהבתי מהאימון המשחקי שלה.

ואני אוהב את זה שלפעמים מתבשלים מבפנים,

וגם אם ברמת התוצאה זה לא נראה שקורה כלום,

והמשחק נראה סתמי ולא מחובר,

בכל זאת יש כוחות פנימיים שעובדים,

ויש כנראה ספיגה של תכנים ושל טכניקות בצורה תת הכרתית או משהו,

ויש התפתחות לא נראית,

ואז זה פתאום יוצא החוצה,

ואני עף על זה.

זיכרו שההתפתחות שלכם ייחודית לכם,

יש כאלה שמתקדמים בצורה לינארית,

יש כאלה שמתקדמים ונסוגים,

יש כאלה שמתבשלים ואז עפים,

וממש נסו לא להשוות לאחרים בשיעור (למרות שזה כמעט בלתי אפשרי),

ותמשיכו להיות באימון שלכם,

ותהיו סקרנים לתהליך שלכם,

ותחכו לרגע של הקפיצה,

ותהנו.

(בתמונה הגשה בבית הספר לתיאטרון חזותי ב 2013).