אני זוכר שכשהייתי סטודנט למשחק בניו יורק די עפתי על החיים שלי,
נבחנתי לבית ספר, עברתי לניו יורק, וחייתי סוג של חלום, זה היה לגמרי מהמם.
והיו לי כל מיני שיעורים והיה כיף.
והיה לי שיעור אחד עם מורה ממש ממש קשוחה שכולם אמרו היא שהכי מעולה שיש, והיא באמת היתה מעולה.
ומה אני אגיד לכם – זה היה סבל.
היא לא התחברה אליי בשיט, ואני לא התחברתי אליה,
וזה היה שיעור של משחק מול מצלמה,
והיא היתה גם מלהקת אינדי די נחשבת בניו יורק,
והיה לי כל כך חשוב להרשים אותה,
והיה לי ממש חשוב להצליח בשיעור הזה,
וזה היה מה זה כישלון,
היא היתה יורדת עליי,
ואני הייתי מנסה להיות טוב ולהיות עמוק ולקחת את ההערות שלה וניסית ליישם,
וכל שיעור היה הרבה יותר גרוע מהשיעור הקודם,
ונכנסתי ללופ מטורף של לא מצליח לישון בלילה לפני השיעור,
ומלא חרדות,
והמשחק שלי היה ממש גרוע בשיעור הזה,
לא הצלחתי,
אבל גם לא וויתרתי,
כל כך היה לי חשוב להצליח, כל כך היה לי חשוב שהיא תאהב את המשחק שלי,
אמרתי לעצמי שאני חייב להתמיד ואני אצליח ואני חייב לנסות ואני יכול,
והייתי בסבל בשיעור הזה,
ממש סבל,
והרגשתי כישלון,
וואי וואי וואי זה היה סיוט.
לא היה לי כיף (ואמרתי לעצמי שמשחק לא חייב להיות כיף וכל מיני בולשיט שצריך לסבול כדי להתקדם),
וגם לא היתה שום הנאה,ֿ
כלומר לא
fun
ולא
pleasure .
על הפנים.
ואז יום אחד קמתי ואמרתי לעצמי – תגיד לי אתה דפוק?
מה אתה מנסה לעשות? לסבול?
יאללה. ניסית. באמת שניסית כמה שאתה יכול. ואתה סובל.
ועזוב את זה שאין שום הנאה – כבר הפסקת לנסות ללמוד משחק בשיעור הזה-
כל מה שאתה עושה זה לנסות להרשים אותה ולגרום לזה שהיא תחזיק ממך,
והפוקוס שלך בכלל לא במקום הנכון,
ועזבתי את השיעור.
זה לא היה קל,
כי היה לי מין קול בראש שאמר איזה חלשלוש אתה,
אבל אני החלטתי שאני רוצה ליהנות כמה שאני יכול מהחוויה הזאת.
אני לא חייב שום דבר לאף אחד ואני כאן כדי ליהנות.
אני כאן כדי ליהנות.
איזה חשוב זה לבוא לעבוד בשביל ההנאה.
כמובן שהתוצאה חשובה,
וכמובן שרוצים להעמיק וללמוד.
אבל כל כך חשוב ליהנות באמת ליהנות מהזמן שלכם בסטודיו.
אני לא קונה את העניין הזה של לסבול.
זה לא שאני חושב שחוויית הלמידה יכולה להיות רק מעולה וסבבה והנאות וכיף
(אם זה מה שאתם מחפשים – אין מצב שתמצאו את זה בשום מקום בעולם).
ברור שיש כל מיני קשיים, ואתגרים, וכל מיני רגשות צפים, והתנגדויות, וכשלונות ועבודה,
ואני יודע שיש כל מיני גלים – קלים וקשים, זורמים ותקועים,
ואני מבין שנפגשים עם כל מיני שחקנים ובמאים ומורים שמאתגרים אתכם, ויכולים להיות הכי בלתי נסבלים בעולם.
אבל זה יכול וצריך להתקיים בתוך הקשר של הנאה מחווית הלמידה.
בבסיס – חובה ליהנות.
אני רואה כל מיני שחקנים שמכניסים את עצמם לסיטואציות של סבל מהעבודה שלהם.
ואני רוצה להגיד להם – תפסיקו. תפסיקו לסבול.
תעשו דברים שעושים לכם טוב על הלב,
תיקחו מורים שמביאים לכם הנאה,
ומביאים לכם השראה,
והנאה זה כמו מגנט להשראה,
ולא צריך בכח, לא צריך לסבול, לא צריך להוכיח לעצמכם שום דבר,
לא צריך להיכנס למלחמה אינסופית ולהראות להם ולעצמכם שום דבר.
צריך ליהנות כמה שיותר.
לפעמים קשה לזהות את הרגע הזה שזה הופך מחוויה מלמדת וקשה ומאתגרת-
למשהו נטול הנאה לחלוטין,
בלי חדוות יצירה, בלי רעיונות בראש ותשוקה ודבר,
לפעמים מפספסים את זה שזה מוריד אתכם,
אבל אני יודע שאתם יודעים מתי זה לא.
אתם יודעים לזהות את ההנאה שלכם במשחק.
חפשו את ההנאה שלכם, אל תוותרו עליה,
אני גם אכתוב פוסט על ההבדל בין כיף להנאה,
כלומר אפשר שזה לא יהיה כיף ועדיין יהיה מהנה עבורכם,
ובינתיים – תהנו מהמשחק שלכם תהנו מזמן הבמה שלכם,
תחפשו את זה ואם זה לא שם –
זה נמצא במקום אחר.
[בתמונה: אני בערך ב 1997 או 1998, סטודנט למשחק.
יום אחד הגיע סטודנט לצילום לבית ספר ועשה איזה פרוייקט על סטודנטים בבית ספר למשחק של לי שטרסברג.
הוא צילם אולי עשרה מאיתנו ברחבי בית הספר.
איך בדיוק מצאתי את עצמי על הגלויה של התערוכה שלו? לא ברור.]