חודש: יוני 2020

תלמיד שלי מבצע מונולוג בשיעור.
מונולוג של חנוך לוין.
אנחנו מנסים את זה ביחד כמה פעמים, מדברים על הדמות ועל הפעולות,
מנסים את זה בישיבה או בעמידה או בשכיבה (אפילו ניסינו דימוי שהוא שוכב על הבטן ועליו שוכבים עוד שני תלמידים אחרים עד שהפרצוף שלו נמעך לגמרי על הרצפה וככה הוא מדבר),
הוא מביא כמה ביצועים ממש מעניינים,
כשהכי מעניין מכולם זה ביצוע שהוא מדבר ממש בשקט, על סף דמעות, בצורה שמחברת אותו לעליבות של הדמות (חנוך לוין-אתם יודעים), אבל ממקום מאוד נוגע ללב וקצת מצחיק.
זה היה נפלא.

ואז מדברים.
אנחנו כולנו בכיתה ממש ממש ממש התרשמנו ואהבנו והתרגשנו,
והוא אומר שזה היה די בסדר, לא יותר.

וואלה? אני ממש מופתע.
וואלה, כן, הוא אומר, אני מרגיש שלא עבדתי מספיק, שלא עשיתי מספיק, שלא התאמצתי, כאילו זה היה סתם.

אוקי. בוא תעשה את זה עוד פעם וממש תתאמץ, אני מציע לו.

והוא משחק את המונולוג, והוא ממש מתאמץ, כלומר הוא מכניס הרבה יותר אינטנסיביות לביצוע והרבה יותר רגש דחוס, והרבה יותר תחושה של חירום. וזה לא רע בכלל, זה סבבה.

אבל,

אין מה להשוות לביצוע ההוא, הפשוט, ה״לא עבדתי מספיק״.

דיברנו על זה קצת בכיתה, כל מי שצפה, והגענו למסקנה שהביצוע השני ׳האינטנסיבי׳ היה מאוד מרשים ומאוד ווירטואוזי ומאוד מעניין, באמת,
לעומת זאת הביצוע הראשון ׳הפשוט׳ היה אולי פחות בלינג בלינג (כלומר פחות רוח וצלצולים, פחות רגשות, פחות דברים שקורים על הבמה),
אבל האפקט היה ממש חזק.
אנחנו כקהל נשארנו עם משהו בתוך האנרגיה שלנו. היה לביצוע הזה רווח שאיפשר לקהל לעבור חוויה עם עצמו. אולי זה היה פחות מרשים אבל זה היה הרבה הרבה הרבה יותר מרגש ונוגע ואפקטיבי. אפקטיבי במובן שהיה אפקט חוויתי לקהל ולא רק עניין שכלתני.

אתה לא חייב להרגיש שאתה עובד ממש קשה כדי שהמשחק שלך יהיה מעולה ואפקטיבי.
אני לא אומר שאתה צריך תמיד להיות פשוט וחסר מאמץ,
למען האמת, אני באופן אישי אוהב גם לראות פרפורמרים על הבמה שמגיעים למצבי קיצון ומזיעים את עצמם, וכבר אין להם אוויר מרוב אינטנסיביות,
אני רק אומר שזה לא חובה, וזאת לא צריכה להיות המוטיבציה שלך.

״לא עשיתי מספיק״, ״אני לא מרגיש שאני עובד״, ״לא קרו מספיק דברים על הבמה״,
אלה מחשבות ששווה לך לבדוק ביחס למשחק שלך,
אבל הן לא חשובות כמו הרגע הבימתי, ובעקבותיו המהלך שהקהל שלך חווה.

או במילים אחרות-
אתה פחות חשוב מהתוצאה של המשחק שלך.

לפעמים צריך להביא למשחק המון מאמץ למען הקהל שלך ולמען המופע שלך,
ולפעמים צריך לעשות משהו ממש פשוט כדי שהקהל יתמוטט ממה שעובר עליך.
כל מקרה לגופו.

(בתמונה, טינגיו הנפלאה תופסת קצת שמש בשיעור בבית הספר לתיאטרון חזותי 2020).

 

 

תלמידה שלי מגיעה לשיעור ממש ממש מוכנה.
היא חשבה הרבה על הדמות שלה ובאמת עשתה עבודת תחקיר רצינית.
עוד לפני שהיא מתחילה את הסצנה היא מספרת לי שהיא גילתה שהדמות שלה קצת רופסת,
אולי לא בדיוק רופסת, היא אומרת לי, אבל יש לה חולשה פיזית בגוף כשהיא נמצאת בסיטואציה.
היא משתמשת בדימויים ממש מעניינים,
יש לה ג׳לי בברכיים,
יש לה חולשה בפרקים,
משהו קורס בה מבפנים כשהיא רוצה לדבר עם הדמות שממולה,
וזה כל כך מעניין וברור וחי,
אני איתה לגמרי, אני רוצה לראות.

ואז מתחילה הסצנה.
ומשהו תקוע.
היא מאוד מחויבת לדמות שהיא יצרה וזוכרת המון מהמידע שהיא חקרה לגביי הדמות,
והיא מייצרת חולשה,
או יותר נכון מנסה לייצר חולשה,
ומנסה להיות הדבר הרופס והפגיע הזה מול הדמות הגברית מולה.

ומה אני אגיד לכם – זה לא עובד.
זה ממש לא עובד.
היא כאילו לא מקשיבה ולא מגיבה ולא מדברת אל מי שנמצא מולה,
הראש שלה והחושים שלה במקום אחר-
כנראה במחקר שלפני הביצוע ולא בביצוע עצמו.

אני עוצר את הסצנה לקראת הסוף.

מה קורה, אני שואל אותה, איך הולך, מה את אומרת בינתיים.
והיא עונה לי – מה זה עונה לי – בקול חזק וקצת בעצבים על זה שמה פתאום עצרתי אותה,
ואיך אני לא נותן לה לעשות את העבודה,
ואיך משהו בפרנטר לא איפשר לה להביע את עצמה,
והיא מדברת איתי,
והיא מה זה עצמתית וחזקה,
לא ממקום כוחני אלה ממקום של נשיות לא מתנצלת,
והיא פשוט חזקה וגדולה ומעולה וברורה וחדה כתער.

אני מת על זה.

איפה כל זה היה בסצנה אני שואל אותה.
אני עף על איך שאת מדברת איתי, למה את לא מדברת איתו ככה?

כי זה לא מה שתכננתי, היא עונה לי, ואני חייב להגיד שדי בצדק.
זה באמת לא מה שהיא תכננה.

אבל,
דמויות זה לא דבר מקובע ומתוכנן וסגור מראש.
כנ״ל לגביי משחק.

לא משנה מה תכננת מראש – הרגע שבו את ניצבת מול פרטנר (או לבד על הבמה, או מול מצלמה),
ויש לך תגובות לא מתוכננות, תגובות אחרות, תגובות שרוצות לצאת ממך בתוך הסיטואציה – את חייבת ללכת עם זה.
זה לא יפיל את הדמות שלך, ולא ימוטט את המשחק שלך, ולא יבטל את המחקר שלך-
זה פשוט יביא אותך להגיב בתור הדמות בסיטואציה הדרמטית בצורה אורגנית ואמיתית ומתאימה.

אני משוכנע בזה.

לפעמים את מדמיינת דמות בתור מאוד פגיעה או רופסת,
אבל משהו במציאות חייה באותו רגע דווקא מוציא ממנה עוצמה.
לפעמים את רוצה שמשהו מסוים יקרה לך מבחינה רגשית,
אבל את מגיבה אחרת לגמרי ברגע האמת.
לפעמים חשבת שתבכי – ואת דווקא צוחקת,
לפעמים חשבת שתתעצבני – ואת דווקא ריקה,
לא משנה באיזו צורה זה יוצא שונה ממה שתכננת –
בעיניי תמיד הרגע עצמו, רגע הביצוע, הוא הרבה יותר חשוב ונכון מכל מה שתכננת לגביו.

וזה כבר עניין יותר רחב בקונספט של משחק ושל עבודת דמות – עניין שהוא קצת פרדוקסלי.

כל מה שתכננת, כל מה שעבדת עליו, כל ההכנות שעשית –
את אמורה לזרוק הצידה בזמן הביצוע – מתוך ידיעה שכל מה שאת צריכה טמוע כבר בתוכך-
ובעצם כל מה שנדרש ממך לעשות זה לדבר ולהגיב ולפעול –
בצורה הכי פתוחה, והכי מאפשרת, והכי גמישה.

תביני, אני לא מדבר על משחק ללא גבולות, ועל להגיע לסצנה ורק להגיב בלי לחשוב על הדמות,
אני גם לא מדבר על סוג של עצלות כזאת של ״יהיה מה שיהיה אני פשוט אלמד בעל פה ויאללה אזרום״.
להיפך – אני חושב שכשמתכוננים ועושים מחקר ומנתחים את כל מה שצריך –
רק אז אפשר לשחרר ולתת למשחק לנוע מתוכך בצורה חופשית ופתוחה להפתעות ומאפשרת.

ואז רק אז – יצא ממך משחק משובח וסוער ודינמי וייחודי ולא צפוי,
משחק שמגלה את עצמו מרגע לרגע,
בתוך העולם הבדיוני שהמחזאי כתב עבורך.

אז זכרי – הרגע עצמו חשוב הרבה יותר מכל ההכנות וכל הריסרצ׳ שהובילו אליו.

(בתמונה – פלור ואורי (ואני) ברגע לא צפוי בתוך תרגיל, מתוך סדנה אי שם ב 2017).