יש עניין עם בכי. כששחקנים בוכים על הבמה או על המסך זה מצליח ליצור רושם מאוד חזק אצל הצופים – מעין התלהבות או התרשמות מאוד רצינית. גם תלמידים צעירים למשחק, כך נראה לי, מאוד מתעסקים בבכי וביכולת לבכות. אני אפילו זוכר על עצמי לפני שהתחלתי ללמוד משחק שואל את עצמי- מעניין אם ילמדו אותי איך לבכות. מעניין אם זה יצליח. וגם עכשיו כשתלמיד או תלמידה בוכים בשעור בתוך תרגיל או סצינה יש לזה אפקט מאוד עוצמתי. או לפחות לפעמים.
בתור מורה יש לי יחסי אהבה שנאה עם בכי על הבמה. או אולי אני אגיד שזה תקופתי אצלי. בשבועיים האחרונים היו לפחות 5 או 6 תלמידים שבכו, אבל ממש בכו, על הבמה או מול המצלמה, ואני מודה שממש התלהבתי. כנראה שבזמן האחרון אני בעניין של בכי. אבל הטעם האישי שלי, וגם ההתחברות או חוסר התחברות שלי לבכי הם לא רלוונטים. מה שרלוונטי זה התלמיד והרצון שלו לבכות. התלמיד והיכולת שלו לבכות. ואני מזהה כמה בעיות בכל הנושא הזה.
הבעיה הכי גדולה עם בכי מגיעה כשתלמיד או תלמידה מתאמצים לבכות, מנסים להביא את הבכי בכח. לפעמים המחזה דורש את זה, ולפעמים הם מעוניינים להביא קטע מרגש. במקרים כאלה אני מזכיר להם שהדמות אף פעם לא מנסה לבכות. אם כבר, היא מנסה לא לבכות. היא מנסה לעצור את הדמעות, והן, באיזשהו שלב, מנצחות, והבכי יוצא. שימו לב לזה בסצנות בכי שאתם רואים – זה הרבה יותר אפקטיבי כשמנסים לאפק את הבכי מאשר שמנסים להוציא אותו בכח.
כשתלמידים מנסים לבכות בכח, זה יוצר עוד בעיה בסצנה. הפוקוס של התלמיד הופך להיות בבכי עצמו במקום בסצנה עצמה. ולפעמים, מרוב שהם מנסים לבכות, הם מפסיקים להקשיב לפרטנר, הם מפסיקים לנסות לממש את הסצנה ואת העולם הבדיוני, והם נכנסים למעין ריכוז עצמי. כל המאמצים מופנים פנימה. זה בעיה.
בנוסף לזה, רוב הפעמים הם משקיעים המון אנרגיה בנסיון הזה לבכות. הנשימה שלהם מפסיקה או שהיא הופכת להיות מאוד כבדה, העיניים שלהם קופאות במקום – כי יש מין אשליה שאם ישאירו את העיניים פקוחות אז הדמעות יגיעו – וכל העניין בדרך כלל הופך למלודרמה לא מאוד משכנעת.
אז מה עושים?
קודם כל אני ממליץ לוותר על הרצון לבכות. מהניסיון שלי, מרוב שרוצים ומנסים לבכות, לא מצליחים. הבכי, לפחות בזמן החזרות והלימודים, מגיע דווקא כשלא רוצים אותו, כשהוא לא "מתאים", כשהוא לא צפוי. יש דברים יותר חשובים להתעסק בהם בסצינה, כמו הפעולה, כמו ההקשבה לפרטנר, כמו הנסיבות הבדיונית של עולם המחזה. אם אתם לא לחוצים מדי מההצלחה או הכשלון של הבכי, יש מצב שהוא יגיע בדיוק בזמן הנכון.
יש כל מיני טכניקות של בכי. יש טכניקות שקשורות לזכרונות, יש טכניקות שקשורות לגוף, יש טכניקות שקשורות למימיקה. לא משנה הטכניקה, מהניסיון שלי מה שמביא את הבכי הוא איזשהו טריגר.
אצל שחקנים מסוימים הטריגר הזה הוא חיצוני. הם מסוגלים להגיע לרמת רגישות והקשבה מאוד מעודנים והם מושפעים בזמן אמת מהפרטנר שלהם. הם פתוחים לגירויים חיצוניים ומצליחים להגיב בצורה מלאה ונקייה.
אצל שחקנים אחרים, הטריגר הוא פנימי. ראיתי הרבה תלמידים שמצליחים להתחבר דרך עולמם הפנימי לזכרון או פנטזיה או אפילו לאנרגיה מסוימת שקיימת אצלם, הם נותנים תשומת לב לטריגר והבכי מגיע.
עכשיו, נאמר שהצלחתם לבכות על הבמה. מה עכשיו?
אחת המלכודות בבכי היא להיות שפוט שלו. אני רואה שחקנים שמתחילים לבכות ועוצרים כל דבר אחר. הם לא זזים, הם לא מדברים, הם לא פועלים, אלא רק בוכים. וזה בעיה. זיכרו שהרגשות במשחק זה לא העניין עצמו, הרגשות רק נלווים למה שהדמות עושה באותו רגע, למה שקורה לה. לכן תעשו דברים עם הבכי, אל תתנו לו לשתק אתכם.
למשל, אם אתם עושים פעולה פיזית על הבמה, נאמר מזיזים דברים ממקום למקום, או מסדרים את ה"בית", ומתחילים לבכות, אל תעצרו, תמשיכו בפעולה שלכם ותראו מה זה עושה לבכי שלכם. זה נכון גם לדיבור. אם אתם מדברים ומתחילים לבכות – תמשיכו לדבר, תמשיכו עם הטקסט, זה כמו בחיים שמישהו בוכה וממשיך לדבר וזה מחריף את הבכי שלו והבכי הופך לדינמי ולא שוקע בביצה של עצמו.
לפעמים אני רואה בכי וזה פותח לי את הלב, ולפעמים זה דוחה אותי בתור צופה, ואני חושב שזה קשור למסכנות ולרחמים עצמיים. אפשר לבכות בלי לרחם על עצמכם ובלי לעבוד עם אנרגיה מתקרבנת וסובלת. הבכי המוצלח בעיניי הוא בכי טהור של כאב, ללא פעולה עצמית של רחמים.
בכי בימתי מוצלח הוא בכי שמגיע משום מקום, שהוא כאילו לא מתוכנן, שהוא פורץ דרך הגוף, דרך העיניים, לתוך האויר הבימתי. בכי משתף ולא הודף, בכי שחושף דרך העיניים של השחקן את האישיות שלו ואת הפנימיות שלו, בכי שגורם לצופה להתרחבות וחמלה ולא לרחמים או שיפוטיות. בכי לא מהוקצע ולא מסודר, בכי שלא מנסה לבכות ולא מנסה להשוויץ.
https://www.facebook.com/haim.acting.coach
לקביעת שיעור משחק אחד על אחד התקשרו 0507609576