כבר כתבתי בעבר לא פעם על החשיבות של ההקשבה במשחק. שחקנים קשובים מצליחים להביא משחק חסר מאמץ ונראים כאילו הם לא משחקים, אלא רק מגיבים בזמן אמת בתור הדמות, ונוצרת תחושה זורמת והרמונית בזמן הבמה שלהם. שחקנים שלא מקשיבים מייצרים משחק מאולץ ולא טבעי, והתוצאה בסופו של דבר היא מנותקת ומלודרמטית. הרבה מעבודת הלימוד והאימון במשחק היא עבודת הקשבה.
הרבה מאוד פעמים שחקן או שחקנית עולים לבצע תרגיל או סצינה ואני מרגיש שהם לא כאן, הם לא קשובים, הם מעופפים במקום אחר, והתוצאה לא ממש מעניינת ולא אישית.
ואני חושב על זה שככה אנחנו מאומנים בחיים. רוב הזמן, אם נהיה כנים, אנחנו לא באמת מקשיבים.
אני רואה שני סוגים של חוסר הקשבה.
אחד – הרבה פעמים אחנו מדברים עם מישהו וכל הזמן קוטעים אותו. קרה לכם? הוא מדבר ואנחנו לא נותנים לו לסיים את המשפט. אולי כי אנחנו בוויכוח תמידי איתו וחושבים שמה שיש לנו להגיד יותר נכון או חשוב, אולי כי אנחנו רוצים לחנך אותו ולהראות לו שהוא טועה, ואולי כי אנחנו רוצים לעזור כל הזמן ולתת לו את המילים. זה יכול לבוא מתוך התלהבות ותחושה מאוד חיובית שאנחנו איתו וזורמים עם אותה מחשבה וכל הזמן עוזרים לו לסיים את המשפטים שלו, כשבת׳כלס – אנחנו לא באמת מקשיבים.
שתיים – הרבה פעמים מישהו מדבר אלינו ואנחנו לגמרי לא איתו. המחשבות שלנו במקום אחר לחלוטין. הוא מדבר – ואנחנו בעולם אחר. אולי מתוך שיעמום, אולי מתוך סוג של נימוס, אולי מתוך עצלנות. מדברים אלינו ואנחנו, בתוך עולמינו הפנימי – מתעלמים ולא מקשיבים לו.
כשהתחלתי ללמד משחק לפני קצת יותר מעשר שנים, אני זוכר שהיתה לי תלמידה שכל הזמן היתה בוויכוח איתי. היינו מדברים והרגשתי שהיא לגמרי לא מקשיבה לי ולא נותנת לי לעזור לה להתקדם. זה היה ממש מתסכל. הייתי בתחושה שאני יכול ממש לקדם אותה אבל היא לא איתי ומעדיפה להתווכח ולא להקשיב לי.
ואז יום אחד נכנסתי לאוטו ונפל לי אסימון, אולי האסימון הכי חשוב שלי בתור מורה. אמרתי לעצמי – תגיד לי את חי בסרט? היא לא מקשיבה לך? אתה זה שלא מקשיב לה! היא מתווכחת איתך? ממש לא – אתה זה שמתווכח איתה! קלטתי שאולי אם אני אתן לבחורה המקסימה הזאת לדבר, ובאמת אקשיב למה שיש לה להגיד, שנינו נפיק מהתהליך והיא בטוח תתקדם והמשחק שלה ישתפר. וגם אני בטוח אתקדם וההוראה שלי תשתפר. אני לא קדוש או מושלם – עדיין אני קולט את עצמי לפעמים קוטע תלמידים פה ושם או תופס את עצמי לא מקשיב. אבל זה קורה פחות ופחות ואני במודעות לזה כל הזמן.
ביומיים הקרובים התאמנו על ההקשבה. כל פעם שאתם בשיחה עם מישהו – שימו לב שאתם באמת מקשיבים. שאתם לא קוטעים, שאתם נותנים לו לסיים את המשפט, שאתם לא חושבים על משהו אחר – אלא באמת באמת מקשיבים. אבל באמת.
שימו לב לעצמכם, ואל תשפטו או תכעסו או תתאכזבו מעצמכם. רק תהיו מודעים. תהיו מודעים ליכולת ההקשבה שלכם. זה ממש אימון. כמו לאמן שריר.
עכשיו, בואו לא נהיה תמימים. לא כל הדמויות מקשיבות. יש דמויות אגואיסטיות, שמרוכזות בעצמן וכל הזמן קוטעות את האחר. יש דמויות חסרות סבלנות וווכחניות שאף פעם לא מקשיבות. אבל אני מאמין שאתם – כשחקנים, חייבים להתאמן על זה כדי להגיע לבמה מוכנים. מוכנים להקשבה. בנוכחות שרואה, שומעת, ופנויה להיות עם הפרטנר.
ויותר מזה. אני מאמין כשכאתם מתאמנים בלהיות קשובים לפרנטר, באופן טבעי אתם תהיו גם יותר קשובים לעצמכם, ובעיקר לדחפים היצירתיים הפרפורמטיביים שלכם. ואפילו אני אגיד להשראה פנימית שכל הזמן קיימת אצלכם בפנים – אבל אולי אתם לא באמת מקשיבים לה כי אתם עסוקים במשהו אחר.
להתאמן בלהקשיב.
להקשיב גם לפרטנר על הבמה, וגם לעצמכם, לדחפים האמיתיים שלכם, לתחושות היצירתיות שלכם, וגם להקשיב לרגע, לבמה, למצב הנוכחות המתהווה שלכם עכשיו.
