זה לא מושלם.
המשחק שלך לא מושלם.
הסצינה שעשית לא מושלמת.
הרגשות שלך לא מושלמים.
הגוף שלך לא מושלם.
הפנים שלך לא מושלמות.
וגם – המורה לא מושלם, השיעור לא מושלם, התלמידים לא מושלמים, הפרטנר שלך לא מושלם, הכיתה לא מושלמת.
איזה הקלה ענקית לדעת את זה. זה לא מושלם.
ובאותה מידה הדמות שאתם מגלמים לא מושלמת. וזה מגניב.
העולם שלה לא מושלם, הנסיונות הדרמטיים שלה לא מושלמים, היחסים שהיא מנהלת לא מושלמים, ההתנהגות שלה לא מושלמת, האופי שלה בוודאי לא מושלם.
משחק מושלם או שמנסה להיות מושלם הוא לא מעניין.
כששחקן לא מושלם זה מדליק אותי בתור מורה ומעורר אותי בתור צופה.
כשאתם מוכנים לקבל את זה, שזה לא מושלם, זה מאפשר התמסרות מוחלטת וקלה לרגע ההווה, למה שקורה עכשיו, למשחק הלא מושלם שלכם, וכשאתם מצפים שזה יהיה לא מושלם יש אחריות ענקית שיורדת לכם מהכתפיים. ואתם פנויים. פנויים להגיב, להרגיש, לרצות, לדבר ולפעול בדרך הלא מושלמת הפרטית והייחודית לכם.
ואז זה אולי לא מושלם, אבל זה שלם.
