כשהתאומים שלי היו בני תשעה חודשים כתבתי פוסט על דברים שלמדתי מהם על משחק.
כתבתי על זה –
שהכל מעניין אותם,
שהרגשות שלהם מתנהלים מאוד בפשטות,
ושיש משהו מאוד ישיר ולא מתחכם בהתנהלות שלהם.
אתם יכולים לקרוא את זה כאן.
עברו כמעט שנתיים, שלי ומקס כבר בני שנתיים ותשעה חודשים, וכל יום אני לומד מהם דברים חדשים.
כל הזמן.
וגם הם כל הזמן מלמדים את עצמם דברים חדשים.
השנים הראשונות כל כך אינטנסיביות, ילדים לומדים המון מיומנויות כל הזמן.
ללכת, לדבר, להפעיל דברים, לעלות במדרגות, לנסוע על קורקינט, להתגלש, לטפס, מליון דברים חדשים.
אני רואה אותם לומדים את הדברים האלה,
ואני רואה שהם מלאי סקרנות ונחישות,
ואני רואה שהם אמיצים בטירוף
(כששלי טיפסה בפעם הראשונה על סולם חבלים גבוה היא בכלל לא קלטה כמה זה מפחיד ומסוכן),
ואני רואה איך הם נהנים ללמוד דברים חדשים.
אני מסתכל על מקס ושלי ורואה שהם לא מוותרים, ולא מתעכבים – אין נקודת שבירה.
הם מתמידים עד שיצליחו.
זה אשכרה מעורר השראה.
אני זוכר שהם התחילו ללמוד ללכת – הם פשוט עשו את זה עד שהצליחו.
אז בהתחלה הם נפלו. אחר כך הם עשו צעד אחד ונפלו. אחר כך שני צעדים, ושלושה.
בלי להתייאש, בלי להתעצל, בלי לעשות מזה עניין, בלי להיות מובכים או מובסים.
התמדה.
יש כמובן את הקטע הלא ייאמן עם דיבור.
הקטע הלא ייאמן עם דיבור הוא שאף אחד לא מלמד אותנו שפה,
אף אחד לא מלמד אותנו לדבר –
זה משהו שאנחנו מלמדים את עצמו תוך כדי הקשבה וחיקוי ו – התמדה.
הם מנסים לדבר, וזה כל כך חמוד,
ובהתחלה הם מבטאים הברות, ואז מילים,
ואז משפטים קצרים,
וזה כל כך מבולבל ושבור וחסר הגיון ועם זאת מלא הגיון,
והם ממשיכים לנסות עד שהם מצליחים,
עד שזה נשמע להם נכון.
אף אחד לא מלמד אותם.
הם עושים את זה לבד, הם ממשיכים ומתמידים.
אז איך זה קשור למשחק ואיך זה קשור לשחקנים?
אני רואה המון שחקנים שמתייאשים מהר.
הם מנסים משהו וזה לא הולך והם מפסיקים.
ואני יכול להבין אותם.
בשונה משלי ומקס, השחקנים האלה כבר מלאים בכל מיני רבדים פסיכולוגיים.
הם מודעים מאוד לעצמם, אז מודעים למצב שבו – ״משהו לא מצליח״.
הם מפתחים מנגנונים של בושה ושל התביישות.
הם חווים חוסר הצלחה ככישלון.
כלומר אם הם לא עוברים אודישן אז בעיניי עצמם זה בטוח אומר שכל העולם חושב שהם לא טובים או לא מוצלחים.
בושה, אשמה, כשלון, תבוסה – אלה תופעות לוואי מאוד לגיטימיות אבל מאוד מעכבות של אנשים מבוגרים.
ובא לי להגיד לשחקנים האלה – תהיו כמו הילדים שלי!
הם לא סופרים את התוצאות של ״הכשלונות״ שלהם.
הם כל כך לא מודעים שהם ממשיכים הלאה.
ובא לי להגיד להם – סבבה, זכותכם להרגיש מה שאתם מרגישים,
אבל תחזקו את יכולות ההתמדה שלכם ותתגברו על זה.
תתמידו.
תמשיכו לנסות.
אפילו אם לא תצליחו, תמשיכו.
וזה גם מתחבר לדמויות דרמטיות.
דמויות דרמטיות שכתובות היטב לא רואות ממטר.
הן כל כך נחושות להשיג את מה שהן רוצות, עד כדי כך שהן יעשו הכל.
דמות דרמטית תתמיד, תמשיך להתמיד, תתגבר על כל דבר, ותתמיד עוד.
שימו לב לעצמכם.
שימו לב מתי אתם מנסים משהו חדש – בין אם זה בתוך סצנה, בתוך שיעור, באודישן, על במה, או כל דבר אחר – ומוותרים.
שימו לב מתי אתם נכנעים ומפסיקים.
ותזכרו שתמיד אתם יכולים עוד קצת ועוד פעם,
ותמיד יהיו עוד ועוד אתגרים ומיומנויות במשחק שימשיכו לאתגר אתכם,
אז ככל שאתם מחזקים את יכולת ההתמדה שלכם,
כך המשחק שלכם יהיה עם יותר תעוזה וסיכון,
עם יותר ריגוש וסקרנות,
ועם יותר השראה למי שצופה בכם.
התמדה.