למי מכם שלא יודע, יש לי תאומים בני תשעה חדשים. תאומים נפלאים, מופלאים, מתוקים וטובי לב. מקס ושלי. הילדים שלי.
אני מסתכל עליהם בתענוג ובשקיקה. אני רואה איך הם חווים את העולם, איך הם מגיבים לכל מה שמתרחש סביבים ובתוכם, אני רואה איך הם מסתכלים ובוחנים את הדברים, אני רואה את ההתנהלות שלהם ואת הנוכחות שלהם ואת האישיות שלהם מתגלה בפניי. אני כמובן לא אובייקטיבי כשאני אומר שהם הילדים הכי מהממים בעולם כולו, אבל בלי קשר לאהבה שלי אליהם, אני רואה אצלם כמה דברים שהתלמידים שלי ושחקנים בכלל יכולים ליישם במשחק שלהם ובנוכחות הבימתית שלהם. אז שימו לב.
1. הכל מעניין.
בכל רגע נתון כל מה שקורה מעניין אותם. זה ממש מדהים. אני לא אומר שדבר מסוים מעניין כל הזמן – הרי מתישהו זה מפסיק לעניין אותם, אבל מייד הם עוברים לדבר הבא שמעניין אותם באותה מידה. השטיח מעניין הכי בעולם, ואז המוזיקה שהם שומעים מעניינת הכי בעולם, ואז ההשתקפות של השמש על הקיר מעניינת הכי בעולם, ואז אני מעניין אותם הכי בעולם. זה כמובן קשור ליכולת ריכוז מופלאה ולא מודעת לחלוטין.
הרבה פעמים תלמידים אומרים לי – לא היה לי מעניין, או לא היה לי מה לעשות. לפעמים הם לא אומרים את זה אבל רואים. רואים שלא מעניין להם על הבמה.
זיכרו – כל דבר יכול להיות מעניין בטירוף אם נותנים לו תשומת לב או ריכוז. כל פעולה פשוטה יכולה להפוך למעניינת, כל התבוננות, כל הקשבה. גם שיעמום יכול להיות שיא המעניין אם מסכימים להשתעמם במאה אחוז ולהפנות את כל תשומת הלב לזה. כאשר לכם מעניין, לקהל מעניין. למצוא עניין על הבמה זאת בחירה ודרך התנהלות. זאת נוכחות מרוכזת שמתעניינת במה שקורה.
2. הכל פשוט ברגשות.
כששלי מחייכת אליי, הלב שלי יוצא מהמקום. וואו. זה כזה חיוך של אושר שבא מהלב, זה כל כך אותנטי וכל כך לא מתאמץ. זה רגש טהור. ואז תוך שנייה זה יכול להפוך לעצבים. ואני מדבר על עצבים אמיתיים שבאו ברגע הנכון, לא שנייה לפני ולא שנייה אחריי, והם נשארים שם עד שהרגש הבא מגיע ולוקח את מקומו.
מקס לפעמים בוכה כשהוא רעב. הוא יושב ומשחק ופתאום כאילו משום מקום מגיע בכי טרגי, בכי של סוף העולם הגיע, בכי מבפנים מכל הנשמה, עד שנותנים לו בקבוק והכל נעלם, ורגש של אושר אמיתי משתלט עליו. מיד.
במשחק לפעמים מתייחסים לרגשות כמשהו מאוד מורכב ומאוד מתאמץ. אבל הרגש עצמו מתנהל מאוד בפשטות. הוא מגיע עד שהוא נגמר. ההתנהלות הרגשית הפשוטה הזאת מביאה תוצאה שהיא מורכבת. אבל הרגש עצמו, ובכלל פעולת ה״להרגיש״ זה דברים מאוד מאוד פשוטים וחסרי מורכבות.
לפעמים שחקנים מנסים להרגיש כמה דברים בו זמנית, להיות בעלי עומק רגשי שהוא דו משמעי ומביע כמה דברים בו זמנית. עזבו את זה. אם אתם רוצים להיות מורכבים תעשו שינויים רגשיים, אבל בכל רגע תרגישו משהו אחד, אמיתי, פשוט, בין אם הוא רגש טוב או רע, הוא לא דו משמעי.
3. להיות ישירים.
זה מן הסתם מתקשר לשני הדברים שכבר כתבתי. אצל התאומים שלי הכל מאוד ברור. כשהם רוצים משחק הם הולכים אליו. כשהם רוצים חיבוק הם מטפסים עליי. כשהם רוצים לצאת מהמיטה בבוקר הם קוראים לי. כשהם רוצים לישון הם מראים לי את זה. אין כאן חירטוטים. אין התעקבויות או הקדמות או מריחות או חפירות.
הגישה שלכם למשחק צריכה להיות מאוד ישירה. וזה לא קשור לדמות. הרי יכול להיות שאתם משחקים דמות חלקלקה ומניפולטיבית, או שיש לכם סצנה שמורכבת מכמה מקטעים שהולכים סחור סחור ויש משהו מבני מבחינה דרמטית שאינו ישיר. אבל הגישה שלכם למשחק צריכה ויכולה להיות מאוד פשוטה וישירה.
אתם פועלים פעולה, אתם רוצים רצון, אתם מרגישים רגש, אתם מקשיבים ומגיבים, אתם מדברים או שותקים. זהו. בלי חרטות. וכמו עם הרגשות – הגישה הפשוטה והישירה תביא בסופו של דבר מורכבות דרמטית ונוכחות בעלת ניואנסים ורבדים. אבל אם מלכתחילה אתם מנסים כל מיני דברים ועקיפות ומסלולים בסופו של דבר ברוב המקרים זה יסרבל את העבודה שלכם וישטיח את מה שאתם עושים.
להיות ישירים וברורים.
4. ולסיום משהו שאני לומד מהם בתור מורה למשחק.
יש לנו בבית מדרגה קטנה בין הסלון למטבח. התאומים קרועים על המדרגה הזאת. היא ממש מלהיבה אותם. מקס למד מאוד מהר איך לטפס עליה. לשלי לקח קצת יותר זמן. היא התחילה בלהישען עליה ולתופף עליה, ואז הצליחה להרים ברך אחת. וממש ניסתה לטפס קדימה.
יום אחד היא עשתה את שלה ואני עזרתי לה. פשוט דחפתי אותה קדימה והיא עברה למטבח מאושרת. ואז היא ניסתה עוד פעם והיתה קצת מתוסכלת שהיא לא מצליחה. אז עזרתי לה עוד פעם. ואז הגיעה הפעם השלישית. ושנייה לפני שנתתי לה דחיפה קטנה אמרתי לעצמי – רגע, אם כל הזמן תעשה את זה בשבילה, איך היא תלמד לבד? היא באמת היתה קצת מבואסת ולא ממש הצליחה, אבל כשבסוף היא כן הצליחה זה היה רגע מהמם. ממש מהמם. היא התמלאה באושר ותחושת סיפוק נפלאים (ואז כמובן שכחה מזה כי כבר היא משהו חדש שלקח את תשומת הלב שלה).
הרבה פעמים תלמידים שואלים אותי – אבל איך אני אמור לעשות את זה? או איך אני יכול להתקדם הלאה? לפעמים יש לי תשובה ולפעמים אין לי. אבל זה לא רלוונטי. אם כל הזמן אני אענה ואכוון ואדגים ואתן מענה מיידי, זה יכול גם לעקב את התלמיד. אני כנראה צריך ללמד אבל לא הכל ולא יותר מדי. לתת קצת אבל גם לתת להם את החופש ואפילו את הלא נודע להתמודד עם הדברים לבד. וחוץ מזה, יש סיכוי גדול שהדרך שהם ימצאו תהיה הרבה יותר נכונה עבורם ממה שאני אציע.
אני כאן כדי לעזור לתלמידים ללמד את עצמם ולמצוא את הדרך שלהם להיות על הבמה ולהביע את עצמם. ואפילו יותר מזה – למצוא את מקומם בעולם המוטרף הזה של להיות שחקן.
ד״שׁ ממקס ושלי:)
https://www.facebook.com/haim.acting.coach
התקשרו 050-7609576 לקבוע אימון משחק אחד על אחד.