אתמול הלכתי לקבל חיסון לקורונה.
הפעם, אמרתי לעצמי, אני לא עושה סצנות.
הלכתי וכל הדרך ממש דיברתי אל עצמי והרגעתי את עצמי.
אתה רגוע, קטן עלייך, אתה נכנס לשם מקבל את הזריקה הזאת ויוצא,
אתה גיבור, אתה קול, אתה מתקתק את זה,
ככה כל הדרך.
וכמובן ברגע שנכנסתי לחדר של החיסונים,
אפילו לפני,
וראיתי את האחיות, והרחתי את הריח, וראיתי את כל המתחסנים האחרים,
החדר התחיל להסתובב והרגשתי שאני נופל.
האחות מסתכלת עליי וחצי מרחמת חצי צוחקת לעצמה.
אני מכיר את המבט הזה,
אני ממש מכיר את המבט הזה.
אני כזה יושב על הכסא מולה,
ואני מרגיש את כל הגוף שלי מתמלא זיעה,
זיעה קרה דקה,
ואני נושם נשימות קצרות,
ואני כולי חלושס,
רואה שחור בצדדים של העיניים,
חרדה.
נראה לי שאם הייתי רואה את זה מהצד,
נאמר בסצנה מסרט או משהו,
הייתי ממש אוהב את הדמות.
הייתי קצת צוחק עליה אולי,
אבל בעיקר הייתי נהנה מהסיטואציה,
הייתי גם נהנה מדרך הפעולה.
הדמות הזאת מנסה להתגבר על משהו,
מדברת אל עצמה בדרך,
משחקת אותה כאילו הכל בסדר,
אבל ברגע האמת,
נכשלת,
ומציפה את עצמה בחרדה.
אני יכול להגיד שבאופן אישי פעם הייתי ממש מתבייש בזה שאני מפחד ממחטים.
וגם כל אפיסודה כזאת היתה ממש ארוכה,
נאמר אם הייתי יודע שביום שני אני צריך לקבל חיסון או לעשות בדיקת דם,
לפחות ארבעה ימים לפני כבר הייתי מת מפחד, לא ישן בלילות.
זה היה מביך אותי, וזה היה גורם לי להרגיש מפגר.
היום דברים השתנו.
זה כבר לא עניין של ימים,
כל הסיפור הוא גג חצי שעה, לא נורא בכלל.
אני גם מצליח קצת לצחוק על עצמי.
כשאני מגיע למעמד עם מחט,
והאחות מנסה להרגיע אותי ושואלת מה אני עושה בחיים,
ואני אומר לה שאני מורה למשחק ולדרמה,
שנינו מתפקעים מצחוק.
אני ממש מעדיף את החרדה שלי על פני חרדות אחרות,
כלומר איזה מזל שאני לא מפחד ממטוסים – יש אנשים שלא עולים על מטוס כל החיים שלהם מרוב פחד,
ואיזה מזל שאני לא מפחד מכפתורים (לבן שלי יש פחד מכפתורים שמסתבר שזה פחד די נפוץ והוא לגמרי חוטף התקפי פאניקה כשיש מישהו עם כפתור בחדר),
ויש כל מיני חרדות שונות ומשונות – פעם תלמיד שלי ברח מהכיתה כי מישהו לעס מסטיק וזאת היתה החרדה שלו.
אז אני לומד עם עצמי שהחרדה משתנה עם הזמן, האינסטנסיביות שלה, וגם הפעולות שמסביבה.
ויותר מזה,
אתמול,
אחריי שקיבלתי מחט ליד,
(וזה היה אגב ממש ממש עדין ובקטנה – הבילד אפ כרגיל הרבה יותר דרמטי מהעניין עצמו),
פתאום אמרתי לעצמי – מה אתה נלחם כל כך בחרדה ממחט כל כך קטנה?
מה אכפת לך?
אז אתה דרמה קווין, ואתה מפחד ממחטים, וקבל את זה, וזהו.
קלטתי שההתנגדות לחרדה עושה את המצב הרבה יותר גרוע.
אהבתי.
כל אחד והחרדה שלו,
כל אחת והחרדה שלה.
וגם לדמויות שאתם מגלמים יש חרדות,
ואתם יכולים לגלם את החרדות האלה מתוך הזדהות ואהדה ואפילו אהבה.
לא לחשוב שזה לא צריך לקרות, אלא לקבל את זה,
ואז זה לא חייב להיות הדבר הכי שלילי ומשתק בעולם,
אתם יכולים להינות מהחרדה.
אולי זה מה שאני מנסה להגיד כאן בעצם,
כשאתם משחקים חרדה (או אפילו חווים חרדה בחיים האמיתיים שלה),
אולי אפשר לגשת אליה כדבר לא כל כך נורא.
זה לא סוף העולם.
זאת אנקדוטה קטנה באפיון שלכם ושל הדמות שלכם,
וזה נותן לכם המון אופנים של התנהגות ושל נוכחות שיכולים להיות מאוד מגניבים ויצירתיים,
וזה גם יכול להיות כיף, באמת כיף, כלומר יש משהו מענג בזה.
כשאתם מגלמים חרדה חישבו על שני דברים,
על התחושה,
ועל הפעולה.
כי יש את החרדה,
ויש את דרכי הפעולה להתמודד עם החרדה.
נסו להפוך את התחושה ואת הפעולה למאוד ספיציפיים.
יש לכם חולשה בגוף?
יש לכם נשימות קצרות כאלה והיסטריות?
יש לכם תחושה קלה או כבדה בגוף?
יש לכם מצב רוח עצוב או כועס?
אתם מדחיקים?
אתם שקטים או חופרים?
אתם מתנצלים על קיומכם או אולי אתם מנסים לנהל את העולם מסביבכם?
יש כאלה שמנסים להתעלם מזה,
יש כאלה שכל הזמן מדברים על החרדה שלהם,
יש כאלה שהופכים את זה לקומדיה וצוחקים על עצמם ועל החרדה שלהם,
יש כאלה שקופאים ולא מצליחים לזוז,
יש כאלה שנכנסים להיפר,
יש כאלה שחוטפים את הסעיף,
יש כאלה שמתחננים,
כל מיני.
שימו לב שזה לא משחק כללי של חרדה כללית.
שלא יהיה כללי.
ושיהיה (סוג של) כיף.
אז אני מעכשיו מנסה להתחיל לאהוב את החרדה שלי,
או לפחות להיות בשלום איתה,
או לפחות לחשוב
שהיא
קצת
חמודה.
(בתמונה – אני מנסה לשחק אותה קול בדרך לפגישה עם מחט).