אני מבין שזה נשמע מוזר, אבל כשמנסים להרגיש משהו, זה בדרך כלל יוצא קפוא ומאולץ. מלודרמטי. כל מה שיפה ברגש זה שהוא לא צפוי ואפילו לא רצוי. לא רוצים לבכות. לא רוצים להתעצבן. לא רוצים שיראו שאני מתאהב. לא רוצים לפחד. אבל זה קורה, הרגש מגיע פתאום ונכנס לגוף ולאנרגיות ולתודעה.
אז מה עושים?
כשאתם משחקים, התרכזו בפעולה הבימתית, התרכזו בהקשבה לפרטנר ולדחפים הפנימיים שלכם, ובעיקר, אמנו את עצמכם להיות פנויים להגיב. להיות פנויים להגיב זה אומר שאני לא מנסה בכח להרגיש אבל אני מוכן, כתגובה למהלך שקורה על הבמה, לתת לרגש לצוף אצלי.
יש המון טכניקות שעובדות על רגשות ועל ייצור רגש. דברים שקשורים לזכרון חושים, לחלומות, לדמיון, לזכרונות ביוגרפיים, ואני חושב שזה מאוד חשוב להתנסות בטכניקות האלה כאימון. אבל כל היופי הוא שככל שאתם נהיים מנוסים יותר ומשוכללים יותר, הגוף שלכם כבר פתוח ומוכן ופנוי, והרגשות באים והולכים בחופשיות, וברוב המקרים הם מגיעים בדיוק כשאתם צריכים אותם.
אני רואה המון שחקנים וסטודנטים למשחק שמנסים בכוח להרגיש משהו. מישהי נכנסת לבמה עם פרצוף מלא רצינות תהומית ומבט מודאג בעיניים ומין רחמים עצמיים כאלה, מפני שהיא חושבת שהיא מרגישה עצב. היא מנסה בכל הכח, אבל זה לא אמיתי, וזה משרה הרגשת אי נוחות. מישהו הולך על הבמה בקצב מהיר, מכווץ את הגבות, כי הוא חושב שהוא מרגיש עצבים, אבל הוא מסמן רגש כללי.
סימכו על הכשרון שלכם ועל היכולת שלכם להגיב בזמן אמת, ויותר מזה, הבינו שבחזרות אתם צריכים מצד אחד לעבוד על הרגש ולנסות לייצר אותו, ובוא זמנית להימנע מהניסיון להרגיש ובמקום זה להיות פנויים וקשובים.
אני לא רוצה שזה יישמע פנטי מדי ושתהפכו להיות רובוטים מכניים בלי רגשות. להיפך, אני רוצה שתהיו מאוד חופשיים, ותתנו לדברים לקרות במקום לאלץ אותם.
מצד שני אני גם מבין שלפעמים האוטו נתקע וצריך לדחוף אותו בכל הכוח. לפעמים צריך לתת פוש עצבני ומאומץ לאוטו, אבל אז מיד לשחרר. אז אפשר לנסות את זה עם רגש – לתת לרגש דחיפה מאומצת, אבל מיד לשחרר. למשל לנסות לבכות, לעבוד עם אישזהי טכניקה, ומיד לשחרר. אבל לא לנסות בכוח לייצר רגש למשך זמן ארוך על הבמה.
יותר מהכל, מדובר בלהבין משהו בסיסי לגביי העבודה שלכם עם רגשות, משהו שקשור למנגנון של הרגש – כדי להרגיש רגשות אמיתיים במשחק, צריך להימנע מלנסות להרגיש אותם.
