Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה על דמות, עבודה עצמית במשחק, ציוצים על משחק

מה שעובר לנו בתוך הראש ואף אחד לא יודע.

מה שעובר לנו בראש זה עולם אינסופי בלי גבולות.
זה די פסיכי.

כשאנחנו חושבים על משהו מתוך העולם האינסופי הזה, רואים את זה על הפנים שלנו, בעיניים, בנשימה, וגם בגוף.

ואנחנו צריכים להיות יצירתיים ונועזים לבחור על מה לחשוב ובמה להיזכר או מה להמציא.
בתוך הראש והחושים.

ולא לפחד- אף אחד לא ידע באמת מה קורה לכם מבפנים.

אז אני מעודד אתכם להצליח להרהר על דברים שבחיים לא הייתם מעיזים להרהר עליהם בנוכחות מישהו אחר,
להרהר על משהו שלוקח את הסצנה ואת הדמות למקום יותר חריף וקיצוני ומערער.

אף אחד לא ידע ואתם תביאו משחק משובח ועמוק ואישי.

Posted in אימון משחק, בלוג, עבודה על דמות, עבודה עצמית במשחק

קצת על האסתטיקה של bad taste בפרפורמנס ובמשחק.

אני תמיד אהבתי את דיווין.
איכשהו ראיתי אותה בטלוויזיה או משהו, במקרה, בגיל די צעיר,
והיא הקסימה אותי,
לא ידעתי אפילו למה.

עכשיו אני יודע שהקו הדק בין מופרעות,
לבין איזה כאב פנימי,
וגם
היכולת להיות כל כך שונה
והעוצמה שבתוך זה,
ממש עושים לי את זה.

וכשקראתי את הספר הזה
שמתעסק בקאמפ ובטראש ובקאלט מתוך נקודת מבט קווירית,
הבנתי את השייכות שזה יכול לתת
לצופיםות מסויימיםמות
ולפרפומריםיות מסויימיםמות.

השונה, האחרת,
מנכסת לעצמה כח –
דרך המוזרות שלה
ודרך הפרפומרנס של האקצנטריות שלה,
ודרך כל מה שלא בסדר בה –
והופכת להיות דיווה הזויה ומטונפת ומלאה בגלאם.

יש כל מיני סוגי משחק ונוכחות בימתית.
זה יכול להיות מינמליסטי ואמין,
וזה יכול להיות מסוגנן ומוגזם,
וזה יכול להיות מופרע וגדול מהחיים,
אבל מבחינתי זה עובד רק כשיש מסירות אמיתית לרגע.
זה לא משנה מה הז׳אנר,
אלא שהשחקן או השחקנית מצליחים להביא משהו מעצמם לתוך הרגע.

הנושא של טעם טוב וטעם רע
ומי מחליט מה הוא טעם טוב וטעם רע,
וכמה אפשר לבדוק את הגבולות של הטעם-
זה עניין שג׳ון ווטרס ודיווין לקחו כדרך חיים,
ואני מרגיש שזה מרומם לי את הנשמה.

ג׳ון וורס לקח את דיווין והפך אותה לכוכבת שלו למוזה שלו והיא בסופו של דבר ולאט לאט הפכה אותו לאחד הבמאים האמריקאים החשובים.
בספר הזה הוא מספר על הסרטים שלו, על הקוויריות שלו, על דיווין, על ההשראות שלו, ועל הטעם שלו.

ולסיום – אחד הציטוטים האהובים עליי מתוך הספר –
“One must remember that there is such a thing as good bad taste and bad bad taste… To understand bad taste one must have very good taste.”

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה על דמות, עבודה עצמית במשחק, רגשות במשחק

לי שטרסברג רוצה שניכנס פנימה לתוך הזכרונות שלנו.

למדתי בסטודיו למשחק של לי שטרסברג ב 1995,
זה היה מזמן,
ולא יודע בדיוק איך אפילו הגעתי לשם,
אבל היתה חוויה מדהימה בכל כך הרבה רמות.
לגמרי הערצתי אותו ואת השיטה שלו.

ואז התפתחתי עם עצמי למדתי עוד כמה דברים.
ונוצרה בי התנגדות די גדולה לכל מה שהוא לימד,
כי הקטע הזה של להתנתק מהסצנה
ולהתחפר פנימה לזכרונות מהעבר
נראה לי יותר ויותר מיושן וגם לא משרת את הסצנה.

אבל אני זוכר את הסטודיו,
ואני זוכר את ריח,
ואני זוכר את החללים העצומים,
ואת המורים,
ואת השכונה ואת הבית קפה ליד, ואת הבר ליד,
וממש הרגשתי שאני חי בסרט.

ובזמן האחרון יש לי חיבה מסוימת לשיטה הזאת,
אבל בהפוך,
זה נראה לי פתאום כל כך חתרני
לזנוח את הסצנה לטובת התבוססות עצמית,
כלומר זה כל כך לא נכון משחקית,
שאני קצת אוהב את זה.
זה כאילו שמישהו יעשה כל מה שאסור לעשות במשחק שלו.
לא יקשיב לפרטנר,
לא יתעסק בסיטואציה,
אלא רק בעצמו ובאיזה זכרון חבוי מגיל 6.

אני גם מעריץ בסתר את המגלומניה של לי שטרסברג הבן אדם.
הוא אשכרה חי בסרט שהוא משנה את העולם
ומביא איזו בשורה שכולם חייבים לשמוע,
והוא לימד כאילו הוא איזה משיח או משהו.
וכולם העריצו אותו כזה ועישנו בזמן השיעור והיו פותחים את הנשמה שלהם
והרגישו כאילו הם חלק מההיסטוריה של התיאטרון האמריקאי המודרני.
ובתכלס הם היו.

לא זוכר הרבה מהספר.
יש כאן מלא חפירות שלו.
כנראה כולנו – המורים למשחק שביננו – נולדנו עם נטייה לחפור לתלמידים שלנו.

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה על דמות, פעולות במשחק, ציוצים על משחק

לפעמים הדמות פועלת בפזיזות

IMG_3901

לפעמים הדמות פועלת בפזיזות,

ולפעמים הדמות מחושבת בפעולות שלה.

ולפעמים הדמות היא מאוד מחושבת,

אבל עושה פעולה אחת מתוך פזיזות,

פעולה גורלית,

שהופכת לה את החיים לגמרי.

Posted in אימון משחק, בלוג, עבודה על דמות, פעולות במשחק, רגשות במשחק

לפעמים זה דווקא רגע קטן ופשוט שעושה לך את כל הסצנה.

20170718-IMG_1802

 

יש המון דברים שאת לוקחת בחשבון כשאת עובדת על סצנה.

את חוקרת את הדמות, ומחליטה מה הפעולות שלה והרצונות שלה,

את מדמיינת בעיניי רוחך מי זאת הדמות הזאת, איך היא מתנהגת,

ואת משתמשת בכלים שונים כדי למצוא את הפיזיות שלה ואת הקול שלה,

ואת מנתחת את הטקסט ומבינה מתוכו את המהלך הדרמטי.

 

את יודעת איפה יש שינויים ומה המהלך הרגשי,

איך את פועלת על הפרטנרית שלך ומה מערכת היחסים שנוצרת,

וכמובן את גם לוקחת בחשבון מה קורה על הבמה –

איפה את עומדת, איך את נכנסת, מה מתרחש באזורים שונים על הבמה, איך את מגיעה אליהם,

מלא מלא דברים.

 

לפעמים יש איזשהו מסר חשוב בסצנה, או איזה רגע ענק שהדמות עוברת בו משהו סופר משמעותי,

ולפעמים יש דברים גדולים שקורים בסצנה כמו ריב או עימות או ווידוי או סערת רגשות מתפרצת.

 

אבל לפעמים יש הפתעות קטנות.

 

בשיעור בשבוע שעבר שתי תלמידות הגישו סצנה,

אחת מהן עמדה ליד שולחן מבולגן, היא היתה עסוקה בפעולה,

היא סידרה כל מיני דברים על השולחן,

והיא דיברה בכעס מאוד גדול עם הדמות השנייה.

ואז,

בתוך הבלגן עצרתי אותה,

אמרתי לה שתתעכב כמה שניות על אחד החפצים שהיא מחזיקה,

שפשוט תעצור רגע,

שתתבונן בחפץ הזה,

לא איזה בקטע פסיכולוגי עמוק רגשי,

לא באיזה קטע שהיא מגייסת בו את כל יכולות המשחק שלה לייצר רגע משמעותי,

אלא סתם לעמוד ולהסתכל על החפץ 15 שניות.

והיא עשתה את זה.

והדמות שלה היתה באמצע ריב, באמצע פעולה,

וכמו משום מקום היא נעצרה,

קצת מתנשפת,

וכל הפוקוס שלה היה על המחדד הקטן הזה.

וזהו.

אין לי מושג מה עבר לה בראש באותו רגע (אחריי זה היא אמרה לי שכלום – היא רק שמה לב שבתוך המחדד תקוע שפיץ קטן של עיפרון),

אבל בשבילנו בתור צופים, נפתח מרווח ממש מגניב ומעניין, שנתן לנו לראות את הדמות שלה באור אחר תוך כדי מה שהיא עושה.

זה היה רגע ממש קטנטן וממש משמעותי,

שאיזה חלון קטן בנוכחות הבימתית שלה נפער וחשף מומנטום פנימי,

וזה הפך להיות העוגן של הסצנה.

ולא – לא היה שם בכי, לא היתה שם טראומה מהעבר, לא היתה שם מסחטת רגשות-

היה רק רגע קטן של התבוננות.

 

איך אני אוהב לגלות רגעים כאלה ביחד עם התלמידים שלי.

וכשאני עובד איתך אני הכי רוצה שבתוך כל מה שהתכוננת אליו, ובתוך כל מה שאת יודעת על הסצנה ועל הדמות,

נגלה ביחד עוד רגעים קטנים וגדולים.

 

שנבוא שנינו לסשן עם ראש פתוח וסקרני,

ונדוג עוד התרחשויות שאת לא חשבת עליהם ושאני לא חשבתי עליהם,

עוד אפשרויות בשביך להביא לידי ביטוי צדדים קטנים ומעניינים ולא צפויים וחסרי מאמץ

בנוכחות הבימתית שלך.

 

(בתמונה  – אור הנפלאה בשיעור מפעם, ברגע קטן).

 

 

Posted in אימון משחק, בלוג, טקסט במשחק, לימודי משחק, עבודה על דמות, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק, רגשות במשחק

למה אני כל כך אוהב לראות מופע חי.

IMG_5077

אני אוהב לראות מופע חי,

אני אוהב לראות תיאטרון, ואני אוהב לראות מחול,

אני אוהב לראות מיצגים, ואני אוהב לראות פרפורמנס,

אני אוהב להיות בסטודיו בשיעור או בפרזנטציה ולראות אנשים חיים מולי.

אני אוהב את זה.

 

אני אוהב לראות שחקנים בפעולה, ואני אוהב לראות שחקניות בפעולה,

ואני אוהב לראות מהלכים בימתיים שמתרחשים כאן ועכשיו ממש מול העיניים שלי,

ואני אוהב לראות את הפעולות,

ואני אוהב לראות את הגוף זז במרחב,

ואני אוהב שזה קורה עכשיו וכאן, ולא בשום מקום אחר או בזמן אחר,

ואני אוהב להיות עד למשהו אמיתי,

אני אוהב את זה ומתרגש מזה.

 

כשאתה נמצא מול העיניים שלי ואתה משחק,

אתה בעצם צומת, או חיבור של כמה דברים.

אתה גם היוצר וגם היצירה.

כלומר אתה גם עסוק בפעולת המשחק, וגם מראה את התוצר של פעולת המשחק הזאת.

וכשאתה מסיים ליצור את היצירה – הפעולה וגם היצירה מסתיימים.

זה מגניב אותי ברמות.

 

ולא רק זה,

אתה גם החומר או הכלי,

ואתה גם המפעיל של החומר או של הכלי הזה,

בו זמנית.

וכשאתה מפסיק לעבוד עם החומר שלך שהוא אתה, העבודה האמנותית הזאת מסתיימת ונעלמת.

זה משהו שכולנו לוקחים כמובן מאליו אבל זה די מדהים בעיניי.

 

וכמובן שאתה גם אתה וגם הדמות,

אתה גם אתה וגם הפרסונה הבימתית שאתה מביא לבמה,

לפעמים שני הדברים האלה מתחברים – לפעמים הם תומכים זה בזה,

ולפעמים שני הדברים האלה מתעמתים ומנוגדים אחד לשני.

ואני אוהב כל כך אוהב את המצב הזה, את החיבור הזה,

את החופש שהצומת הזאת מביאה לך בעבודה שלך.

 

אין סוף לאפשרויות הבימתיות שאתה יכול להביא בקטע אחד קטן.

יש אותך,

ויש את הגוף שלך,

ויש את הקול שלך,

ויש את הרגשות שלך,

ויש את מה שאתה מראה וחושף,

ויש את מה שאתה מסתיר,

ויש את הבמה מסביבך,

ויש את העולם הבדיוני,

ויש את הטקסט,

ויש את התאורה.

איזה מגניב זה.

בחיי.

 

וכשאני נמצא בשיעור, ואתה בוחר לבוא ללמוד אצלי ולהתאמן איתי ביחד על המשחק שלך,

אני מרגיש אשכרה תדהמה,

זה מדהים אותי,

זה מדהים אותי ומפעים לי את הלב שאתה מוכן ובוחר להיות מולי ולבדוק איתי ומולי מה אפשר לעשות בזמן הבמה הזה, ואיך.

אני מרגיש שאני גם צופה, וגם משתתף, שאני גם מפעיל, וגם מופעל,

אני מרגיש ואני חושב ואני מגיב,

ממש עכשיו,

איתך,

כאן,

בזמן שזה קורה.

 

אהבתי.

(בתמונה  – אני בקאמרי, רואה מופע חי).

 

Posted in אימון משחק, בלוג, טקסט במשחק, לימודי משחק, עבודה על דמות, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק, רגשות במשחק

לא משנה לי אם תצליחי או תיכשלי.

 

IMG_0977 copy

 

כלומר ברור שמשנה לי.

אני מאחל לכל התלמידים שלי שיצליחו בכל מה שהם עושים תמיד ובצורה נפלאה.

אבל כשאת ואני בשיעור,

כשאנחנו באימון משחק,

לא משנה לי את תצליחי כרגע בתרגיל או תיכשלי בו.

אני רוצה שלפעמים תעלי ותצליחי בטירוף,

ואני רוצה שלפעמים תעלי ויהיה לך זוועה,

ואני מאחל לך שלפעמים תעלי עם פרטנר מעולה שידחוף אותך ויזרום איתך בסצנה,

ושלפעמים תעלי עם פרטנר קשה שאת לא מצליחה לתקשר איתו.

ואני רוצה שתעלי לתרגיל ותנסי דברים,

ותתנסי,

ושלפעמים תקבלתי תובנות על המשחק שלך ושייפלו לך אסימונים,

ושלפעמים זה יהיה סתמי.

ואני מחכה לראות תרגילים שהטקטס יוצא מהפה שלך בצורה חסרת מאמץ ועם המון רבדים וניואנסים,

וגם תרגילים שהטקטס לא מצליח לצאת טוב, שזה מדוקלם וריק.

ואני רוצה שתתאמני.

ואני רוצה שיהיו לך כל מיני סוגי שיעורים ותרגילים.

ואני יודע שזאת קלישאה שכל בן אדם שעוסק באמנות וגם לא באמנות אומר –

שלומדים הרבה מכשלונות –

וזה הרי כל כך נכון שאפילו אין טעם להגיד את זה.

אז זאת האמת. אני ממש לא מאחל לך שכל פעם שאת עולה על הבמה בשיעורים, שיצא לך משחק מעולה.

(ואפילו אני לא בטוח שאני מאחל לך את זה בקריירה).

אני רוצה לעבוד איתך ולהעמיק את המשחק והנוכחות הבימתית שלך.

ואני מקווה שדווקא תשחררי את הרצון להצליח בכל תרגיל,

אני מרגיש שאם את עולה מתוך איזושהי אחריות להצליח ולהיות טובה, זה עלול ממש לסגור אותך,

ואם המטרה היא לאו דווקא ההצלחה,

אלא המטרה היא נאמר החיבור לרגע,

או הסקרנות ממה שיכול לקרות עכשיו,

או הנכונות להיות מושפעת רגשית,

או המוכנות שיראו אותך כמו שאת –

אני מרגיש שאלה מטרות שהרבה יותר יעילות באימון המשחקי שלך,

כי אז תהיי באמת פנויה,

בגוף מבחוץ,

ובעולם הפנימי מפנים,

לשחק.

Posted in אימון משחק, בלוג, עבודה על דמות, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק

בחירות.

 

images

את כל הזמן צריכה לבחור.

את בוחרת מה הרצון שלך ומה הפעולה בסצנה,

את בוחרת איך להתחיל את הסצנה, מאיזה קרש קפיצה,

אחריי שניתחת את המהלך של הדמות, את בוחרת איך את רוצה לגלם אותה ולהביא את הטקטס והעולם הבדיוני ליד ביטוי.

את גם מקבלת בחירות לגביי איזה פרוייקטים את רוצה להשתתף,

את בוחרת סדנאות ומורים שאת רוצה לעבוד איתם,

את בוחרת כל הזמן.

 

וגם הדמות,

הדמות בוחרת בחירות בתוך העולם הבדיוני שלה,

לפעמים היא עושה את זה מתוך מקום רע ולא מודע, ובוחרת בחירות הרסניות לחיים שלה,

לפעמים היא סתומה ולא מבינה מהחיים שלה אבל עדיין בוחרת משהו שנראה לה נכון,

לפעמים היא מאוהבת ועיוורת ובוחרת בחירה כלשהי,

לפעמים היא אכולה ברגשות נקמה ובוחרת בחירה שעלולה לחסל חיים של מישהו אחר.

 

כל הזמן את והדמויות שאת מגלמת עומדות בפני בחירות.

 

עכשיו מה הקטע?

אני רואה שחקנים שלא באמת בוחרים,

כלומר,

הם כאילו בוחרים בחירה כלשהי אבל לא ממש עומדים מאחוריה,

או שהם מתכננים לבחור וחושבים מה כדאי להם לבחור, אבל לא באמת בוחרים,

או שהם בוחרים בחירה באופן תיאורטי אבל לא מחוייבים לבחירה שלהם בזמן הביצוע,

ואז זה משפיע על המשחק ועל הנוכחות הבימתית.

המשחק נותר מעט חלול או שטחי או חסר אנרגיה.

ואני רואה את זה גם על עצמי לפעמים בכל מיני דברים,

אבל אני בעיקר רואה את זה על שחקנים שלי.

 

אז מה הקושי? למה יש לך לפעמים קושי לבחור ולהתחייב?

אני לא יודע.

אולי זה בגלל שכשאת בוחרת משהו אחד, את מוותרת על משהו אחר למען הבחירה שלך, וקשה לוותר על משהו,

אולי את מפחדת שלא תבחרי נכון וזה יוביל למשחק מחריד,

אולי את רגילה, את רגילה למין משחק אינטואטיבי ולא חושבת שצריך לבחור כלום כי את זורמת עם הסצנה ועם הפרטנר,

אז זה הרגל כזה ששירת אותך פעם במשחק של ועכשיו כבר לא.

אולי זה סוג של עצלנות קטנה שאין לך כח להיכנס לזה ולא בא לך עכשיו להיות כבדה לעשות בחירות שיקדמו אותך בתוך התרגיל ובתוך הסצנה.

לא יודע.

 

אבל אני כן יודע שחשוב להתאמן ב-לבחור,

חשוב להתאמן בפעולה הזאת,

וחשוב גם לנסות כל מיני דברים, כל מיני בחירות, ולבחור ולנסות איך זה עובד, ואולי אחר כך לבחור משהו אחר ולנסות אותו.

ואני יודע שצריך איכשהו לקחת את זה בקלות. כלומר – ברצינות, אבל בקלות. הבחירות האלה הן לא כאלה דרמטיות וחורצות עולמות.

זה למשל, לבחור שעכשיו את עושה הכל כדי להוציא אותו מהחדר בתוך סצנה.

או למשל, לבחור שכרגע את מתחייבת לשבת חצי שעה וללמוד טקסט בעל פה.

זה לבחור שאת הולכת על הסרט סטודנטים הזה אפילו שהוא רק שנה ב, ולא מתחילה להיכנס לחפירות על כמה זה מועיל או לא מועיל, וכמה את מפסידה אם את תשקיעי יומיים על הסט הזה.

זה לבחור שאת נותנת לפרטנר שלך להוביל אותך, רק הפעם, רק בתרגיל הזה, ואת נותנת לו את המושכות לחלוטין.

זה לבחור לקחת תפקיד קטן בסרט קטן שלא ממש עושה לך את זה אבל הבמאי הוא מישהו שאת מאמינה בו ורוצה לעבוד איתו.

 

אני חייב להגיד כאן, שבאופן די מוזר, לפעמים, אני מתחבר לאנרגיה לא החלטית על הבמה,

כלומר כשיש לשחקנית ווייב של כאוס, או כשהיא לא סגורה על עצמה לגמרי, או מבולבלת וקצת מסורבלת,

וכשרואים שבאותו הרגע יש לשחקנית הזאת מן מעופפות ואולי אפילו נתק.

אני אוהב לפעמים שלא בוחרים ויש בלגאן.

אבל זה לא יכול להיות כל הזמן.

זה לא יכול להפוך להרגל במשחק שלך,

כי זה הרגל שמונע מהמשחק שלך ומהנוכחות הבימתית שלך להעמיק.

יש לזה מקום על הבמה, לפעמים, מתוך בחירה.

את לפעמים יכולה לבחור שלא לבחור.

וזאת בחירה.

 

בכל מקרה,

ברוב הפעמים בחירה מסויימת לפעולה מסויימת מגיעה לא מתוך השכל והמחשבה, אלא מתוך אימפולס פנימי.

את מרגישה דחף לבחור, ואת נענית לדחף הזה.

יש איזה רעיון, ויש איזה איפולס להגיד כן, והוא נקי והוא נכון לך והוא בא מבפנים.

ואז יש כל מיני התערבויות והפרעות חיצוניות.

זה פחדים, או ספקות, או מבוכה, או תחושה שאת לא רוצה לצאת פראיירית, או אגו.

 

אני מאמין באימפולס הראשוני הזה.

ואני מאמין שאת צריכה להאמין בו. לפחות ברוב המקרים.

 

להאמין לדחף, לבחור בחירה, ולבצע אותה במשחק שלך.

וגם אחריי שבחרת, וניסית ומימשת – את יכולה להגיד – וואלה, זאת לא היתה הבחירה הכי יעילה עבורי ועבור הדמות שלי ברגע הזה, אני בוחרת משהו אחר.

וזה חזק.

 

אתמול מישהי התקשרה אליי ושיתפה אותי שהיא ממש מתלבטת אם להצטרף לסדנה שלי.

ואני מרגיש שהיא רוצה לבחור לבוא. וזה מביך אותי בכלל לנסות לשכנע אותה, כלומר, היא משתפת אותי בהתלבטות, בחששות, במגבלות, בשיקולים לכאן ולכאן, ואני מרגיש, ממש מרגיש בקול שלה שברור שהיא צריכה להצטרף, להיענות לאימפולס שלה, ובא לי להגיד לה – יאללה תפסי קלילות ובואי, לא סתם התקשרת אליי, לא סתם התעניינת, ואני מקשיב לה, ואני מבין אותה, ואני מספר לה מה מתוכנן, וברור לי, לגמרי ברור לי, שאני לא יכול לבחור בשבילה.

וזה עוד דבר לגביי בחירות – חשוב שתתאמני בלהיות החלטית ושתאמיני בבחירות שאת בוחרת,

וחשוב שתזכרי שאת יכולה לבחור רק בשביל עצמך.

את לא יכולה לבחור בשביל השחקן שמולך איך לעבוד על הדמות שלו.

את לא יכולה לבחור בשביל העולם הבדיוני איך הוא הולך להתנהג אלייך בתור דמות.

ואת גם לא יכולה לבחור בעולם האמיתי איך אנשים וסיטואציות יתנהלו כלפייך.

 

אז מה אני אומר בעצם?

שימי לב לבחירות שלך.

שימי לב להרגלים סביב הבחירות שלך.

בחירות בתוך המשחק שלך כשאת עובדת על דברים,

בחירות בקריירה שלך כשאת בוחרת למה להתחייב.

שימי לב שאת באמת בוחרת בחירות ומתחייבת אליהן ומנסה אותן.

שימי לב שאת מאמינה לקול הפנימי שלך שמוביל אותך לבחור.

קחי את זה כמה שיותר בקלות והביני שבחירה היא פעולה,

וכל פעולה אפשר להתייחס אליה כאל דבר מאוד פשוט ובר ביצוע.

אז פשוט ביחרי, ובצעי.

 

ותהני. תהני מכל הדבר הזה. תהני מעצם העובדה שיש לך אפשרות לבחור דברים,

שאת כל הזמן משתנה ובוחרת דברים שונים, והאפשרויות הן עצומות,

וזה ניסוי ותהייה,

וזה כיף.

ביחרי, בצעי, ותהני.

 

(בתמונה – בחירה מאוד מאוד מאוד קלה.)

Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, עבודה על דמות, עבודה עצמית במשחק, רגשות במשחק

כל אחת והחרדה שלה. כל אחד והחרדה שלו.

IMG_0564

 

אתמול הלכתי לקבל חיסון לקורונה.
הפעם, אמרתי לעצמי, אני לא עושה סצנות.
הלכתי וכל הדרך ממש דיברתי אל עצמי והרגעתי את עצמי.
אתה רגוע, קטן עלייך, אתה נכנס לשם מקבל את הזריקה הזאת ויוצא,
אתה גיבור, אתה קול, אתה מתקתק את זה,
ככה כל הדרך.

וכמובן ברגע שנכנסתי לחדר של החיסונים,
אפילו לפני,
וראיתי את האחיות, והרחתי את הריח, וראיתי את כל המתחסנים האחרים,
החדר התחיל להסתובב והרגשתי שאני נופל.

האחות מסתכלת עליי וחצי מרחמת חצי צוחקת לעצמה.
אני מכיר את המבט הזה,
אני ממש מכיר את המבט הזה.

אני כזה יושב על הכסא מולה,
ואני מרגיש את כל הגוף שלי מתמלא זיעה,
זיעה קרה דקה,
ואני נושם נשימות קצרות,
ואני כולי חלושס,
רואה שחור בצדדים של העיניים,
חרדה.

נראה לי שאם הייתי רואה את זה מהצד,
נאמר בסצנה מסרט או משהו,
הייתי ממש אוהב את הדמות.
הייתי קצת צוחק עליה אולי,
אבל בעיקר הייתי נהנה מהסיטואציה,
הייתי גם נהנה מדרך הפעולה.

הדמות הזאת מנסה להתגבר על משהו,
מדברת אל עצמה בדרך,
משחקת אותה כאילו הכל בסדר,
אבל ברגע האמת,
נכשלת,
ומציפה את עצמה בחרדה.

אני יכול להגיד שבאופן אישי פעם הייתי ממש מתבייש בזה שאני מפחד ממחטים.
וגם כל אפיסודה כזאת היתה ממש ארוכה,
נאמר אם הייתי יודע שביום שני אני צריך לקבל חיסון או לעשות בדיקת דם,
לפחות ארבעה ימים לפני כבר הייתי מת מפחד, לא ישן בלילות.
זה היה מביך אותי, וזה היה גורם לי להרגיש מפגר.

היום דברים השתנו.
זה כבר לא עניין של ימים,
כל הסיפור הוא גג חצי שעה, לא נורא בכלל.
אני גם מצליח קצת לצחוק על עצמי.
כשאני מגיע למעמד עם מחט,
והאחות מנסה להרגיע אותי ושואלת מה אני עושה בחיים,
ואני אומר לה שאני מורה למשחק ולדרמה,
שנינו מתפקעים מצחוק.

אני ממש מעדיף את החרדה שלי על פני חרדות אחרות,
כלומר איזה מזל שאני לא מפחד ממטוסים – יש אנשים שלא עולים על מטוס כל החיים שלהם מרוב פחד,
ואיזה מזל שאני לא מפחד מכפתורים (לבן שלי יש פחד מכפתורים שמסתבר שזה פחד די נפוץ והוא לגמרי חוטף התקפי פאניקה כשיש מישהו עם כפתור בחדר),
ויש כל מיני חרדות שונות ומשונות – פעם תלמיד שלי ברח מהכיתה כי מישהו לעס מסטיק וזאת היתה החרדה שלו.

אז אני לומד עם עצמי שהחרדה משתנה עם הזמן, האינסטנסיביות שלה, וגם הפעולות שמסביבה.

ויותר מזה,
אתמול,
אחריי שקיבלתי מחט ליד,
(וזה היה אגב ממש ממש עדין ובקטנה – הבילד אפ כרגיל הרבה יותר דרמטי מהעניין עצמו),
פתאום אמרתי לעצמי – מה אתה נלחם כל כך בחרדה ממחט כל כך קטנה?
מה אכפת לך?
אז אתה דרמה קווין, ואתה מפחד ממחטים, וקבל את זה, וזהו.
קלטתי שההתנגדות לחרדה עושה את המצב הרבה יותר גרוע.

אהבתי.

כל אחד והחרדה שלו,
כל אחת והחרדה שלה.
וגם לדמויות שאתם מגלמים יש חרדות,
ואתם יכולים לגלם את החרדות האלה מתוך הזדהות ואהדה ואפילו אהבה.
לא לחשוב שזה לא צריך לקרות, אלא לקבל את זה,
ואז זה לא חייב להיות הדבר הכי שלילי ומשתק בעולם,
אתם יכולים להינות מהחרדה.

אולי זה מה שאני מנסה להגיד כאן בעצם,
כשאתם משחקים חרדה (או אפילו חווים חרדה בחיים האמיתיים שלה),
אולי אפשר לגשת אליה כדבר לא כל כך נורא.
זה לא סוף העולם.
זאת אנקדוטה קטנה באפיון שלכם ושל הדמות שלכם,
וזה נותן לכם המון אופנים של התנהגות ושל נוכחות שיכולים להיות מאוד מגניבים ויצירתיים,
וזה גם יכול להיות כיף, באמת כיף, כלומר יש משהו מענג בזה.

כשאתם מגלמים חרדה חישבו על שני דברים,
על התחושה,
ועל הפעולה.
כי יש את החרדה,
ויש את דרכי הפעולה להתמודד עם החרדה.

נסו להפוך את התחושה ואת הפעולה למאוד ספיציפיים.
יש לכם חולשה בגוף?
יש לכם נשימות קצרות כאלה והיסטריות?
יש לכם תחושה קלה או כבדה בגוף?
יש לכם מצב רוח עצוב או כועס?
אתם מדחיקים?
אתם שקטים או חופרים?
אתם מתנצלים על קיומכם או אולי אתם מנסים לנהל את העולם מסביבכם?

יש כאלה שמנסים להתעלם מזה,
יש כאלה שכל הזמן מדברים על החרדה שלהם,
יש כאלה שהופכים את זה לקומדיה וצוחקים על עצמם ועל החרדה שלהם,
יש כאלה שקופאים ולא מצליחים לזוז,
יש כאלה שנכנסים להיפר,
יש כאלה שחוטפים את הסעיף,
יש כאלה שמתחננים,
כל מיני.

שימו לב שזה לא משחק כללי של חרדה כללית.
שלא יהיה כללי.
ושיהיה (סוג של) כיף.

אז אני מעכשיו מנסה להתחיל לאהוב את החרדה שלי,
או לפחות להיות בשלום איתה,
או לפחות לחשוב
שהיא
קצת
חמודה.

 

(בתמונה – אני מנסה לשחק אותה קול בדרך לפגישה עם מחט).

 

 

Posted in אימון משחק, בלוג, טקסט במשחק, לימודי משחק, עבודה על דמות, עבודה עצמית במשחק, פעולות במשחק, רגשות במשחק

אתה לא חייב להתאמץ ולעבוד קשה בשביל שהמשחק שלך יהיה מעולה ואפקטיבי.

IMG_4234

תלמיד שלי מבצע מונולוג בשיעור.
מונולוג של חנוך לוין.
אנחנו מנסים את זה ביחד כמה פעמים, מדברים על הדמות ועל הפעולות,
מנסים את זה בישיבה או בעמידה או בשכיבה (אפילו ניסינו דימוי שהוא שוכב על הבטן ועליו שוכבים עוד שני תלמידים אחרים עד שהפרצוף שלו נמעך לגמרי על הרצפה וככה הוא מדבר),
הוא מביא כמה ביצועים ממש מעניינים,
כשהכי מעניין מכולם זה ביצוע שהוא מדבר ממש בשקט, על סף דמעות, בצורה שמחברת אותו לעליבות של הדמות (חנוך לוין-אתם יודעים), אבל ממקום מאוד נוגע ללב וקצת מצחיק.
זה היה נפלא.

ואז מדברים.
אנחנו כולנו בכיתה ממש ממש ממש התרשמנו ואהבנו והתרגשנו,
והוא אומר שזה היה די בסדר, לא יותר.

וואלה? אני ממש מופתע.
וואלה, כן, הוא אומר, אני מרגיש שלא עבדתי מספיק, שלא עשיתי מספיק, שלא התאמצתי, כאילו זה היה סתם.

אוקי. בוא תעשה את זה עוד פעם וממש תתאמץ, אני מציע לו.

והוא משחק את המונולוג, והוא ממש מתאמץ, כלומר הוא מכניס הרבה יותר אינטנסיביות לביצוע והרבה יותר רגש דחוס, והרבה יותר תחושה של חירום. וזה לא רע בכלל, זה סבבה.

אבל,

אין מה להשוות לביצוע ההוא, הפשוט, ה״לא עבדתי מספיק״.

דיברנו על זה קצת בכיתה, כל מי שצפה, והגענו למסקנה שהביצוע השני ׳האינטנסיבי׳ היה מאוד מרשים ומאוד ווירטואוזי ומאוד מעניין, באמת,
לעומת זאת הביצוע הראשון ׳הפשוט׳ היה אולי פחות בלינג בלינג (כלומר פחות רוח וצלצולים, פחות רגשות, פחות דברים שקורים על הבמה),
אבל האפקט היה ממש חזק.
אנחנו כקהל נשארנו עם משהו בתוך האנרגיה שלנו. היה לביצוע הזה רווח שאיפשר לקהל לעבור חוויה עם עצמו. אולי זה היה פחות מרשים אבל זה היה הרבה הרבה הרבה יותר מרגש ונוגע ואפקטיבי. אפקטיבי במובן שהיה אפקט חוויתי לקהל ולא רק עניין שכלתני.

אתה לא חייב להרגיש שאתה עובד ממש קשה כדי שהמשחק שלך יהיה מעולה ואפקטיבי.
אני לא אומר שאתה צריך תמיד להיות פשוט וחסר מאמץ,
למען האמת, אני באופן אישי אוהב גם לראות פרפורמרים על הבמה שמגיעים למצבי קיצון ומזיעים את עצמם, וכבר אין להם אוויר מרוב אינטנסיביות,
אני רק אומר שזה לא חובה, וזאת לא צריכה להיות המוטיבציה שלך.

״לא עשיתי מספיק״, ״אני לא מרגיש שאני עובד״, ״לא קרו מספיק דברים על הבמה״,
אלה מחשבות ששווה לך לבדוק ביחס למשחק שלך,
אבל הן לא חשובות כמו הרגע הבימתי, ובעקבותיו המהלך שהקהל שלך חווה.

או במילים אחרות-
אתה פחות חשוב מהתוצאה של המשחק שלך.

לפעמים צריך להביא למשחק המון מאמץ למען הקהל שלך ולמען המופע שלך,
ולפעמים צריך לעשות משהו ממש פשוט כדי שהקהל יתמוטט ממה שעובר עליך.
כל מקרה לגופו.

(בתמונה, טינגיו הנפלאה תופסת קצת שמש בשיעור בבית הספר לתיאטרון חזותי 2020).