אני אוהב לראות מופע חי,
אני אוהב לראות תיאטרון, ואני אוהב לראות מחול,
אני אוהב לראות מיצגים, ואני אוהב לראות פרפורמנס,
אני אוהב להיות בסטודיו בשיעור או בפרזנטציה ולראות אנשים חיים מולי.
אני אוהב את זה.
אני אוהב לראות שחקנים בפעולה, ואני אוהב לראות שחקניות בפעולה,
ואני אוהב לראות מהלכים בימתיים שמתרחשים כאן ועכשיו ממש מול העיניים שלי,
ואני אוהב לראות את הפעולות,
ואני אוהב לראות את הגוף זז במרחב,
ואני אוהב שזה קורה עכשיו וכאן, ולא בשום מקום אחר או בזמן אחר,
ואני אוהב להיות עד למשהו אמיתי,
אני אוהב את זה ומתרגש מזה.
כשאתה נמצא מול העיניים שלי ואתה משחק,
אתה בעצם צומת, או חיבור של כמה דברים.
אתה גם היוצר וגם היצירה.
כלומר אתה גם עסוק בפעולת המשחק, וגם מראה את התוצר של פעולת המשחק הזאת.
וכשאתה מסיים ליצור את היצירה – הפעולה וגם היצירה מסתיימים.
זה מגניב אותי ברמות.
ולא רק זה,
אתה גם החומר או הכלי,
ואתה גם המפעיל של החומר או של הכלי הזה,
בו זמנית.
וכשאתה מפסיק לעבוד עם החומר שלך שהוא אתה, העבודה האמנותית הזאת מסתיימת ונעלמת.
זה משהו שכולנו לוקחים כמובן מאליו אבל זה די מדהים בעיניי.
וכמובן שאתה גם אתה וגם הדמות,
אתה גם אתה וגם הפרסונה הבימתית שאתה מביא לבמה,
לפעמים שני הדברים האלה מתחברים – לפעמים הם תומכים זה בזה,
ולפעמים שני הדברים האלה מתעמתים ומנוגדים אחד לשני.
ואני אוהב כל כך אוהב את המצב הזה, את החיבור הזה,
את החופש שהצומת הזאת מביאה לך בעבודה שלך.
אין סוף לאפשרויות הבימתיות שאתה יכול להביא בקטע אחד קטן.
יש אותך,
ויש את הגוף שלך,
ויש את הקול שלך,
ויש את הרגשות שלך,
ויש את מה שאתה מראה וחושף,
ויש את מה שאתה מסתיר,
ויש את הבמה מסביבך,
ויש את העולם הבדיוני,
ויש את הטקסט,
ויש את התאורה.
איזה מגניב זה.
בחיי.
וכשאני נמצא בשיעור, ואתה בוחר לבוא ללמוד אצלי ולהתאמן איתי ביחד על המשחק שלך,
אני מרגיש אשכרה תדהמה,
זה מדהים אותי,
זה מדהים אותי ומפעים לי את הלב שאתה מוכן ובוחר להיות מולי ולבדוק איתי ומולי מה אפשר לעשות בזמן הבמה הזה, ואיך.
אני מרגיש שאני גם צופה, וגם משתתף, שאני גם מפעיל, וגם מופעל,
אני מרגיש ואני חושב ואני מגיב,
ממש עכשיו,
איתך,
כאן,
בזמן שזה קורה.
אהבתי.
(בתמונה – אני בקאמרי, רואה מופע חי).
