קטגוריה: טקסט במשחק

איך ללמוד טקסט בעל פה?

איך להגיד את הטקסט הכי נכון?

איך להעביר את הטקטס לפרטנר או לקהל?

איך לחבר את הטקטס לפעולה?

איך לחבר את הטקטס לרגש?

ועוד ועוד ועוד..

כל זה יפה וחשוב.

ואני מבין ששחקנים שמים את כל תשומת הלב שלהם על הטקטס,

אבל זיכרו- משחק זה לא רק מילים,

משחק זה הרבה מעבר לטקטס,

זה התנהגות,

וזה עולם פנימי,

וזה גם מין ספיגה של הדמות פנימה את מה שהיא חווה,

וזה דחפים ומחשבות ודימויים,

וזה גוף בחלל ומול מצלמה,

זיכרו את זה,

וזיכרו שהטקטס הוא בתכלס תוצאה של מיכלול של המון דברים אחרים,

ותחוו בצורה מלאה את מה שעובר על הדמות ועליכם כשאתם על הבמה- גם – ובעיקר – בין המילים.

אני אוהב לראות מופע חי,

אני אוהב לראות תיאטרון, ואני אוהב לראות מחול,

אני אוהב לראות מיצגים, ואני אוהב לראות פרפורמנס,

אני אוהב להיות בסטודיו בשיעור או בפרזנטציה ולראות אנשים חיים מולי.

אני אוהב את זה.

 

אני אוהב לראות שחקנים בפעולה, ואני אוהב לראות שחקניות בפעולה,

ואני אוהב לראות מהלכים בימתיים שמתרחשים כאן ועכשיו ממש מול העיניים שלי,

ואני אוהב לראות את הפעולות,

ואני אוהב לראות את הגוף זז במרחב,

ואני אוהב שזה קורה עכשיו וכאן, ולא בשום מקום אחר או בזמן אחר,

ואני אוהב להיות עד למשהו אמיתי,

אני אוהב את זה ומתרגש מזה.

 

כשאתה נמצא מול העיניים שלי ואתה משחק,

אתה בעצם צומת, או חיבור של כמה דברים.

אתה גם היוצר וגם היצירה.

כלומר אתה גם עסוק בפעולת המשחק, וגם מראה את התוצר של פעולת המשחק הזאת.

וכשאתה מסיים ליצור את היצירה – הפעולה וגם היצירה מסתיימים.

זה מגניב אותי ברמות.

 

ולא רק זה,

אתה גם החומר או הכלי,

ואתה גם המפעיל של החומר או של הכלי הזה,

בו זמנית.

וכשאתה מפסיק לעבוד עם החומר שלך שהוא אתה, העבודה האמנותית הזאת מסתיימת ונעלמת.

זה משהו שכולנו לוקחים כמובן מאליו אבל זה די מדהים בעיניי.

 

וכמובן שאתה גם אתה וגם הדמות,

אתה גם אתה וגם הפרסונה הבימתית שאתה מביא לבמה,

לפעמים שני הדברים האלה מתחברים – לפעמים הם תומכים זה בזה,

ולפעמים שני הדברים האלה מתעמתים ומנוגדים אחד לשני.

ואני אוהב כל כך אוהב את המצב הזה, את החיבור הזה,

את החופש שהצומת הזאת מביאה לך בעבודה שלך.

 

אין סוף לאפשרויות הבימתיות שאתה יכול להביא בקטע אחד קטן.

יש אותך,

ויש את הגוף שלך,

ויש את הקול שלך,

ויש את הרגשות שלך,

ויש את מה שאתה מראה וחושף,

ויש את מה שאתה מסתיר,

ויש את הבמה מסביבך,

ויש את העולם הבדיוני,

ויש את הטקסט,

ויש את התאורה.

איזה מגניב זה.

בחיי.

 

וכשאני נמצא בשיעור, ואתה בוחר לבוא ללמוד אצלי ולהתאמן איתי ביחד על המשחק שלך,

אני מרגיש אשכרה תדהמה,

זה מדהים אותי,

זה מדהים אותי ומפעים לי את הלב שאתה מוכן ובוחר להיות מולי ולבדוק איתי ומולי מה אפשר לעשות בזמן הבמה הזה, ואיך.

אני מרגיש שאני גם צופה, וגם משתתף, שאני גם מפעיל, וגם מופעל,

אני מרגיש ואני חושב ואני מגיב,

ממש עכשיו,

איתך,

כאן,

בזמן שזה קורה.

 

אהבתי.

(בתמונה  – אני בקאמרי, רואה מופע חי).

 

 

 

כלומר ברור שמשנה לי.

אני מאחל לכל התלמידים שלי שיצליחו בכל מה שהם עושים תמיד ובצורה נפלאה.

אבל כשאת ואני בשיעור,

כשאנחנו באימון משחק,

לא משנה לי את תצליחי כרגע בתרגיל או תיכשלי בו.

אני רוצה שלפעמים תעלי ותצליחי בטירוף,

ואני רוצה שלפעמים תעלי ויהיה לך זוועה,

ואני מאחל לך שלפעמים תעלי עם פרטנר מעולה שידחוף אותך ויזרום איתך בסצנה,

ושלפעמים תעלי עם פרטנר קשה שאת לא מצליחה לתקשר איתו.

ואני רוצה שתעלי לתרגיל ותנסי דברים,

ותתנסי,

ושלפעמים תקבלתי תובנות על המשחק שלך ושייפלו לך אסימונים,

ושלפעמים זה יהיה סתמי.

ואני מחכה לראות תרגילים שהטקטס יוצא מהפה שלך בצורה חסרת מאמץ ועם המון רבדים וניואנסים,

וגם תרגילים שהטקטס לא מצליח לצאת טוב, שזה מדוקלם וריק.

ואני רוצה שתתאמני.

ואני רוצה שיהיו לך כל מיני סוגי שיעורים ותרגילים.

ואני יודע שזאת קלישאה שכל בן אדם שעוסק באמנות וגם לא באמנות אומר –

שלומדים הרבה מכשלונות –

וזה הרי כל כך נכון שאפילו אין טעם להגיד את זה.

אז זאת האמת. אני ממש לא מאחל לך שכל פעם שאת עולה על הבמה בשיעורים, שיצא לך משחק מעולה.

(ואפילו אני לא בטוח שאני מאחל לך את זה בקריירה).

אני רוצה לעבוד איתך ולהעמיק את המשחק והנוכחות הבימתית שלך.

ואני מקווה שדווקא תשחררי את הרצון להצליח בכל תרגיל,

אני מרגיש שאם את עולה מתוך איזושהי אחריות להצליח ולהיות טובה, זה עלול ממש לסגור אותך,

ואם המטרה היא לאו דווקא ההצלחה,

אלא המטרה היא נאמר החיבור לרגע,

או הסקרנות ממה שיכול לקרות עכשיו,

או הנכונות להיות מושפעת רגשית,

או המוכנות שיראו אותך כמו שאת –

אני מרגיש שאלה מטרות שהרבה יותר יעילות באימון המשחקי שלך,

כי אז תהיי באמת פנויה,

בגוף מבחוץ,

ובעולם הפנימי מפנים,

לשחק.

תלמיד שלי מבצע מונולוג בשיעור.
מונולוג של חנוך לוין.
אנחנו מנסים את זה ביחד כמה פעמים, מדברים על הדמות ועל הפעולות,
מנסים את זה בישיבה או בעמידה או בשכיבה (אפילו ניסינו דימוי שהוא שוכב על הבטן ועליו שוכבים עוד שני תלמידים אחרים עד שהפרצוף שלו נמעך לגמרי על הרצפה וככה הוא מדבר),
הוא מביא כמה ביצועים ממש מעניינים,
כשהכי מעניין מכולם זה ביצוע שהוא מדבר ממש בשקט, על סף דמעות, בצורה שמחברת אותו לעליבות של הדמות (חנוך לוין-אתם יודעים), אבל ממקום מאוד נוגע ללב וקצת מצחיק.
זה היה נפלא.

ואז מדברים.
אנחנו כולנו בכיתה ממש ממש ממש התרשמנו ואהבנו והתרגשנו,
והוא אומר שזה היה די בסדר, לא יותר.

וואלה? אני ממש מופתע.
וואלה, כן, הוא אומר, אני מרגיש שלא עבדתי מספיק, שלא עשיתי מספיק, שלא התאמצתי, כאילו זה היה סתם.

אוקי. בוא תעשה את זה עוד פעם וממש תתאמץ, אני מציע לו.

והוא משחק את המונולוג, והוא ממש מתאמץ, כלומר הוא מכניס הרבה יותר אינטנסיביות לביצוע והרבה יותר רגש דחוס, והרבה יותר תחושה של חירום. וזה לא רע בכלל, זה סבבה.

אבל,

אין מה להשוות לביצוע ההוא, הפשוט, ה״לא עבדתי מספיק״.

דיברנו על זה קצת בכיתה, כל מי שצפה, והגענו למסקנה שהביצוע השני ׳האינטנסיבי׳ היה מאוד מרשים ומאוד ווירטואוזי ומאוד מעניין, באמת,
לעומת זאת הביצוע הראשון ׳הפשוט׳ היה אולי פחות בלינג בלינג (כלומר פחות רוח וצלצולים, פחות רגשות, פחות דברים שקורים על הבמה),
אבל האפקט היה ממש חזק.
אנחנו כקהל נשארנו עם משהו בתוך האנרגיה שלנו. היה לביצוע הזה רווח שאיפשר לקהל לעבור חוויה עם עצמו. אולי זה היה פחות מרשים אבל זה היה הרבה הרבה הרבה יותר מרגש ונוגע ואפקטיבי. אפקטיבי במובן שהיה אפקט חוויתי לקהל ולא רק עניין שכלתני.

אתה לא חייב להרגיש שאתה עובד ממש קשה כדי שהמשחק שלך יהיה מעולה ואפקטיבי.
אני לא אומר שאתה צריך תמיד להיות פשוט וחסר מאמץ,
למען האמת, אני באופן אישי אוהב גם לראות פרפורמרים על הבמה שמגיעים למצבי קיצון ומזיעים את עצמם, וכבר אין להם אוויר מרוב אינטנסיביות,
אני רק אומר שזה לא חובה, וזאת לא צריכה להיות המוטיבציה שלך.

״לא עשיתי מספיק״, ״אני לא מרגיש שאני עובד״, ״לא קרו מספיק דברים על הבמה״,
אלה מחשבות ששווה לך לבדוק ביחס למשחק שלך,
אבל הן לא חשובות כמו הרגע הבימתי, ובעקבותיו המהלך שהקהל שלך חווה.

או במילים אחרות-
אתה פחות חשוב מהתוצאה של המשחק שלך.

לפעמים צריך להביא למשחק המון מאמץ למען הקהל שלך ולמען המופע שלך,
ולפעמים צריך לעשות משהו ממש פשוט כדי שהקהל יתמוטט ממה שעובר עליך.
כל מקרה לגופו.

(בתמונה, טינגיו הנפלאה תופסת קצת שמש בשיעור בבית הספר לתיאטרון חזותי 2020).

 

 

תלמידה שלי מגיעה לשיעור ממש ממש מוכנה.
היא חשבה הרבה על הדמות שלה ובאמת עשתה עבודת תחקיר רצינית.
עוד לפני שהיא מתחילה את הסצנה היא מספרת לי שהיא גילתה שהדמות שלה קצת רופסת,
אולי לא בדיוק רופסת, היא אומרת לי, אבל יש לה חולשה פיזית בגוף כשהיא נמצאת בסיטואציה.
היא משתמשת בדימויים ממש מעניינים,
יש לה ג׳לי בברכיים,
יש לה חולשה בפרקים,
משהו קורס בה מבפנים כשהיא רוצה לדבר עם הדמות שממולה,
וזה כל כך מעניין וברור וחי,
אני איתה לגמרי, אני רוצה לראות.

ואז מתחילה הסצנה.
ומשהו תקוע.
היא מאוד מחויבת לדמות שהיא יצרה וזוכרת המון מהמידע שהיא חקרה לגביי הדמות,
והיא מייצרת חולשה,
או יותר נכון מנסה לייצר חולשה,
ומנסה להיות הדבר הרופס והפגיע הזה מול הדמות הגברית מולה.

ומה אני אגיד לכם – זה לא עובד.
זה ממש לא עובד.
היא כאילו לא מקשיבה ולא מגיבה ולא מדברת אל מי שנמצא מולה,
הראש שלה והחושים שלה במקום אחר-
כנראה במחקר שלפני הביצוע ולא בביצוע עצמו.

אני עוצר את הסצנה לקראת הסוף.

מה קורה, אני שואל אותה, איך הולך, מה את אומרת בינתיים.
והיא עונה לי – מה זה עונה לי – בקול חזק וקצת בעצבים על זה שמה פתאום עצרתי אותה,
ואיך אני לא נותן לה לעשות את העבודה,
ואיך משהו בפרנטר לא איפשר לה להביע את עצמה,
והיא מדברת איתי,
והיא מה זה עצמתית וחזקה,
לא ממקום כוחני אלה ממקום של נשיות לא מתנצלת,
והיא פשוט חזקה וגדולה ומעולה וברורה וחדה כתער.

אני מת על זה.

איפה כל זה היה בסצנה אני שואל אותה.
אני עף על איך שאת מדברת איתי, למה את לא מדברת איתו ככה?

כי זה לא מה שתכננתי, היא עונה לי, ואני חייב להגיד שדי בצדק.
זה באמת לא מה שהיא תכננה.

אבל,
דמויות זה לא דבר מקובע ומתוכנן וסגור מראש.
כנ״ל לגביי משחק.

לא משנה מה תכננת מראש – הרגע שבו את ניצבת מול פרטנר (או לבד על הבמה, או מול מצלמה),
ויש לך תגובות לא מתוכננות, תגובות אחרות, תגובות שרוצות לצאת ממך בתוך הסיטואציה – את חייבת ללכת עם זה.
זה לא יפיל את הדמות שלך, ולא ימוטט את המשחק שלך, ולא יבטל את המחקר שלך-
זה פשוט יביא אותך להגיב בתור הדמות בסיטואציה הדרמטית בצורה אורגנית ואמיתית ומתאימה.

אני משוכנע בזה.

לפעמים את מדמיינת דמות בתור מאוד פגיעה או רופסת,
אבל משהו במציאות חייה באותו רגע דווקא מוציא ממנה עוצמה.
לפעמים את רוצה שמשהו מסוים יקרה לך מבחינה רגשית,
אבל את מגיבה אחרת לגמרי ברגע האמת.
לפעמים חשבת שתבכי – ואת דווקא צוחקת,
לפעמים חשבת שתתעצבני – ואת דווקא ריקה,
לא משנה באיזו צורה זה יוצא שונה ממה שתכננת –
בעיניי תמיד הרגע עצמו, רגע הביצוע, הוא הרבה יותר חשוב ונכון מכל מה שתכננת לגביו.

וזה כבר עניין יותר רחב בקונספט של משחק ושל עבודת דמות – עניין שהוא קצת פרדוקסלי.

כל מה שתכננת, כל מה שעבדת עליו, כל ההכנות שעשית –
את אמורה לזרוק הצידה בזמן הביצוע – מתוך ידיעה שכל מה שאת צריכה טמוע כבר בתוכך-
ובעצם כל מה שנדרש ממך לעשות זה לדבר ולהגיב ולפעול –
בצורה הכי פתוחה, והכי מאפשרת, והכי גמישה.

תביני, אני לא מדבר על משחק ללא גבולות, ועל להגיע לסצנה ורק להגיב בלי לחשוב על הדמות,
אני גם לא מדבר על סוג של עצלות כזאת של ״יהיה מה שיהיה אני פשוט אלמד בעל פה ויאללה אזרום״.
להיפך – אני חושב שכשמתכוננים ועושים מחקר ומנתחים את כל מה שצריך –
רק אז אפשר לשחרר ולתת למשחק לנוע מתוכך בצורה חופשית ופתוחה להפתעות ומאפשרת.

ואז רק אז – יצא ממך משחק משובח וסוער ודינמי וייחודי ולא צפוי,
משחק שמגלה את עצמו מרגע לרגע,
בתוך העולם הבדיוני שהמחזאי כתב עבורך.

אז זכרי – הרגע עצמו חשוב הרבה יותר מכל ההכנות וכל הריסרצ׳ שהובילו אליו.

(בתמונה – פלור ואורי (ואני) ברגע לא צפוי בתוך תרגיל, מתוך סדנה אי שם ב 2017).

 

שנייה רגע עם הטקסט.

חכה שנייה לפני שאתה מנסה להבין את הטקסט לגמרי,
לדעת כל משפט וכל פעולה,
לחקור אותו, לפרק אותו ולנתח אותו.

אני הרבה פעמים עובד שחקנים ואני מרגיש שהם אשכרה במלחמה עם הטקסט.
הם חייבים כבר לפתור אותו,
זה כאילו שהטקסט הוא איזה מן בעיה שצריך מהר לטפל בה ולדעת מה לעשות איתה,
ויש מאה אלף טכניקות ושיטות,
וחייבים לחלק לביטים,
ובעצם לא – צריך רק לחלק אותו לשלושה חלקים ולא להרבה ביטים,
ובעצם צריך לכתוב מעל כל משפט את הפעולה,
אבל רגע – קודם כל צריך לדעת את הנסיבות,
ולפני זה חייבים חייבים לדעת מה היה לפני ומה יהיה אחריי,
וצריך את הרצון ואז את הפעולה שהיא בעצם רק חלק קטן מהרצון,
לא לא בעצם צריך את המכשול,
כן צריך את המכשול ואז את המעצור ואז,
ואז
ואז
התעייפתי.

טקסט זה קודם כל מילים שיוצאות לך מהפה.
אתה פותח את הפה ויוצאות מתוכו מילים.
וכבר כאן אפשר להבין עניין מאוד בסיסי במשחק,
בדרך שבה אתה אומר את המילים-
אתה יכול לפתוח את הפה ולתת למילים לצאת בצורה כמה שיותר טבעית,
או
שאתה יכול להגיד אותן בצורה ״הנכונה״
והרבה פעמים זה יצא מאולץ,
ואז אני בתור קהל אשמע את המאמץ מאחוריי הטקטס,
ולא את הבהירות של המילים שרק רוצות להיאמר, דרכך, החוצה.

בואו נקרא לזה משחק מאפשר,
שבו אתה בנוכחות פתוחה שמאפשרת לטקסט לצאת בכל מיני דרכים,
נוכחות משחקית שבה אתה מגיב לטקסט כשאתה מדבר אותו,
נוכחות משחקית שנותנת לטקסט להביע משהו ממך ומעצם המפגש שלך עם הטקסט הזה,

לעומת משחק כופה,
שבו אתה מחליט דברים לגביי הטקסט הזה, שיכול להיות שהם נכונים,
אבל הם עלולים לסגור אותך וגם למנוע איכויות משחקיות שלא חשבת שיבואו לידי ביטוי ולא תכננת.

אני באופן אישי מעדיף משחק מאפשר.

בגלל זה דבר ראשון כשאני עובד איתך אני אומר
פשוט תסתכל על המילים של הטקטס הזה ותן להן לצאת מהפה שלך,
בצורה הכי פשוטה וישירה,
בלי לנסות לעשות איתם משהו,
פשוט פתח את הפה ותן להן לצאת.
רק תגיד את הטקטס הזה בקול כמה פעמים בלי לשחק ובלי להחליט כלום.

אה אומר אותו כמה פעמים,
ואתה מתחיל להרגיש,
בצורה
אורגנית,
מה העניין עם הטקסט הזה.

ואז אני אשאל אותך – מה זה מזכיר לך, איזה חלק אהבת,
איך זה נשמע לך כשדיברת את זה,
איך זה הרגיש לך בתוך הפה ומחוץ לפה.

מה נראה לך שקורה לדמות הזאת תוך כדי הטקטס,
איזה סיטואציה זה מזכיר לך,
איזה דימויים עולים לך בראש,

ואנחנו מהרהרים קצת על העולם היצירתי שלך מסביב לטקסט הזה.

ברוב המקרים,
בלי לנסות יותר מדי,
הפעולה או הפעולות שלך מתגלות,
ממש בדרך טבעית וללא מחשבה קשה מדי,
מתוך מקום יצירתי לחלוטין ולא שכלי,
ואתה מקבל עוד קצת מידע,
ועוד קצת רעיונות,
רק מלהגיד את הטקסט בקול רם כמה פעמים.

אתה שחקן אחד ויחיד במינו,
ואתה יכול לתת לטקטס הזה משהו שאף שחקן אחר לא נתן לו,
ובדיוק בגלל זה תשתדל לא להפריע לעצמך ולא לעקוף את עצמך,
כי בתוכך יש השראה ורוח יצירתית,
והרבה מאוד פעמים היא יודעת יותר טוב מהשכל שלך.

אני כל כך אוהב לעבוד עם שחקנים ושחקניות בגלל הייחודיות של כל אחד ואחת,
בגלל מה שיכול להתגלות,
ובגלל החמקמקות של כשרון ואיך הוא יכול להיות הרבה יותר אפקטיבי מהשכל ומההגיון.

ברור שעבודת המשחק לא מסתכמת בזה,
אי אפשר לעבוד רק עם אינטואיציות ודחפים ותחושות בטן,
ואין מה לעשות – בסופו של דבר פעולות ורצונות הן אבני יסוד בדרמה ובמשחק,
ומתישהו תצטרך לשבת ולנתח את הטקסט שלך מבחינת מבנה דרמטי ובהקשר של הדמות והנסיבות וכל המידע שמגיע אלייך מהמחזה או מהתסריט,

אבל שנייה רגע,
שנייה רגע עם המלחמה לנצח את הטקסט,

תן לעצמך תהליך עבודה אורגני שבו אתה יכול לגלות את הפונטציאל החד פעמי של המילים האלה,
ואת הייחדיות שלהן,
לפני שאתה סוגר אותו לעצמך ולקהל שלך.