אני בטוח ששמעת לא פעם מהמורים שלך למשחק שאת חייבת לצאת מאזור הנוחות,
את חייבת לחשוב מחוץ לקופסא,
את חייבת להתפתח ולהרחיב את ההרגלים שלך על הבמה בתור שחקנית.
פעם, כשהייתי מורה למשחק בתחילת דרכי,
היתה לי תלמידה שכל הזמן היתה מנסה (ומצליחה) להצחיק את הקהל שלה.
זה היה אזור הנוחות שלה.
אני זוכר שבתחילת הסמסטר היא ואני זיהינו את זה והחלטנו שהיא חייבת לצאת מאזור הנוחות,
שהיא חייבת להפסיק להישען על היכולת הזאת ולהשתמש בעוד קלפים,
והיא חייבת למצוא דרכים אחרות להיות על הבמה,
וזאת היתה משימה שלה.
והיא ממש ניסתה. כלומר היא נלחמה בדחף שלה להצחיק,
והיא בחרה כל הזמן דמויות וסצנות שיבליטו צדדים אחרים,
והיא ניסתה למחוק כל סממן של צחוק או כיף,
וזה היה
נורא.
היא כל כך הדפה את היכולת הטבעית שלה,
את אזור הנוחות שלה,
שהמשחק הפך להיות קפוא,
ועומד במקום,
וחסר השראה,
וחסר תעופה,
ומשעמם,
ומלא מלא מלא חרדה של ביצוע.
כל הכיף שלה על הבמה בתור שחקנית,
כל הגמישות וההנאה של הבמה,
כל הבטחון והאמונה העצמית,
נעלמו,
והיא נכנסה ללופ של שפיטה עצמית, ושל ביקורת עצמית,
והיא היתה ממש ממש ממש מבואסת,
וגם אני.
ולמדתי משהו מאוד חשוב בתור מורה –
לא לבטל כל כך מהר את אזור הנוחות.
לא להאמין למנטרה הזאת של – ״צא מאזור הנוחות״, או ״תחשוב מחוץ לקופסה״ –
לפחות לא על אוטומט כלפיי כולם כל הזמן באופן שווה.
כל אחד שונה וכל אחת שונה,
יש שחקנים שהקפיצה החוצה הזאת עושה להם ממש טוב ומטעינה אותם באנרגיות יצירתיות,
ויש כאלה, כמו התלמידה המקסימה הזאת, שזה מקפיא אותם,
שהמשימתיות הזאת של – אני חייבת להמציא את עצמי מחדש – רק מעוררת לחץ וחרדה ותחושת כשלון.
וחוץ מזה, אזור הנוחות יכול להיות ממש ממש מגניב.
יש בו מלא צדדים שונים, ומעמקים וניואנסים ומקומות לבדוק ולחקור.
ויש בו פתחים ליציאה שהם יותר רכים ומעודנים מאשר – לעשות קפיצת ראש החוצה ממנו עכשיו ומיד.
ובאמת, במקרה של התלמידה ההיא,
אני זוכר שיום אחד אמרתי לה – די, בואי נחזור קצת לכיף ולצחוקים ולהנאה שלך.
ועשינו את זה,
ובמהלך הזמן, לאט לאט, בלי לחץ, היא מצאה דרכים להרחיב ולגוון ולצאת מהגבולות של הצחוקים הרגילים,
היא מצאה סדקים באזור הנוחות,
היא מצאה את הדרך שלה להתקדם בלי לתקוף,
ואני זוכר שבסוף השנה היא הביאה מונולג מצ׳כוב שהיה ערבוב של צחוק ופחד וכאב ואימה ואבסורד.
אין חוקים.
אין דרך אחת.
נסי לפעמים לתפוס תעוזה ולעשות דברים חדשים,
נסי לפעמים להיות במצב שהכי נח לך על הבמה ועדיין לבדוק איך להעמיק את זה,
נסי גם וגם,
וכשאת מחליטה לבדוק את עצמך מול אזור הנוחות שלך – הימנעי מלהיכנס למלחמה.
זה משחק! זה לא בית משפט:)
אז קחי את זה בקלות ולא כמשימה של חיים ומוות.
אני אוהב את אזור הנוחות, ואני אוהב שיוצאים מאזור הנוחות,
אני אוהב שתלמיד מגלה כל מיני דרכים להתקדם ולהתרחב,
וכך גם אני בתור מורה.
ובכל מקרה,
מאז,
אני
מאוד
מנסה
להימנע
מסיסמאות.
(בתמונה – אני באזור הנוחות).