תלמיד שלי מסיים תרגיל עם פרנטר,
וכשאנחנו מדברים על זה בסוף הוא אומר לי שהוא מרגיש שהוא לא ביצע את התרגיל.
ואני רואה איך הוא מאוכזב מעצמו.
אבל מה,
הסצנה שהוא עשה על הבמה היתה פשוט עילוי,
בחיי.
יושבים שני בחורים על הבמה, מאוד מרוחקים זה מזה,
מדברים קצת, לא הרבה,
וכולנו בקהל מרגישים
ממש ממש מרגישים,
את היחסים הדרמטיים,
כן דרמטיים,
זולגים בין שניהם וממלאים את הבמה כולה.
זה קצת קשה לי להסביר את זה במילים,
כי זאת היתה תחושה ממש מיוחדת וקסומה של רגע בימתי אחד עדין ומאוד ברור,
בין שתי דמויות,
מאוד מנוכרות ומבודדות בעולם,
שתי דמויות שמנסות לייצר תקשורת וקצת מצליחות וקצת לא מצליחות,
והתלמידים/משתתפים/שחקנים שלי
היו מ ע ו ל י ם.
לפעמים במשחק מבינים מה קורה, כלומר הקהל מבין מה קורה על הבמה,
ולפעמים הוא מרגיש את זה, כאילו מרגיש באנרגיה שנבנית בין שתי הדמויות את העניין, את הסיפור, את המשחק, את היחסים.
לפעמים השחקנים מבינים את האירוע הדרמטי ואת היחסים של הדמויות,
ולפעמים הם ממש חווים את זה בזמן אמת מול העיניים שלנו.
וזה בדיוק מה שקרה.
זה היה מאוד משכנע, ומאוד אישי, ומאוד מעודן, ומאוד מרגש בלי להיות מסחטת רגשות.
את מה הקטע עם זה שהוא הרגיש שהוא לא ביצע את התרגיל?
למדנו בשיעור הזה טכניקה שנקראת סטטוסים (שזה אומר בקצרה מצבים של נוחות ובטחון עצמי של דמות מול דמות אחרת או מול המקום שהיא נמצאת בו).
והתרגיל היה ממש פשוט – לעשות סצנה בסטטוס נמוך מול דמות אחרת בססטוס נמוך.
והוא הרגיש שזה לא היה תרגיל של סטטוסים אלא משהו אחר.
ואני מסכים איתו. הוא לא בדיוק עשה את התרגיל. אבל! הוא הביא אותה במשחק משובח.
וזה מעלה כאן נקודה ממש ממש חשובה.
כל טכניקה שאתם לומדים בשיעורי משחק היא לא המטרה.
היא ממש לא המטרה.
הטכניקה היא רק דלת שיכולה לעזור לכם להיכנס למשחק מהמם.
זהו.
ואני פוגש הרבה שחקנים שהפוקוס שלהם הוא על הטכניקה עצמה ולא על המשחק ולא על הרגע שהם יכולים ליצור.
ואז נוצר פיצול.
הן מתכוונים לשחק או להגיש איזשהו תרגיל בנוכחות בימתית,
אבל תשומת לב שלהם היא על מה הטכניקה דורשת מהם לעשות כרגע.
וזאת ט ע ו ת.
אם הייתם עכשיו אצן באולימפידה בתחרות 400 מטר לא הייתם מתרכזים בזמן הריצה בחימום או במתיחות או בלא יודע מה עושים שם כדי להתכונן.
הייתם רצים ומפנים את התודעה שלכם במאה אחוז לריצה עכשיו.
וזה די אותו דבר עם טכניקה של משחק.
היא מכינה אתכם
וטוב להתאמן עליה
אבל כשאתם משחקים אתם חייבים לשחרר אותה ולהשתמש בה במקום שהיא תשתמש בכם.
ואמרתי לתלמיד הזה לא מעניינת אותי הטכניקה בכלל.
מעניין אותי שהבאת כאן משחק בן ז**ה וכולנו כאן בקהל התמוטטנו מכם,
וזהו.
אז זיכרו את זה.
זיכרו שהטכניקה שאתם לומדים היא לא המטרה. המטרה היא משחק מחובר וקשוב ומלא בהשראה וביצירתיות. במילים אחרות – משחק משובח.
(בתמונה פיליפ סימור הופמן במשחק משובח מתוך הסרט מגנוליה. הוא משחק בסצנה עם טום קרוז. טום קרוז בוכה – ורואים שהוא מגייס כל טכניקה שהוא יכול בעולם להביא סצנת בכי מאוד מאולצת וטכנית ולחוצה. ופיליפ, בפריים של איזה חמש שניות עוצם את העיניים ופותח אותן והן מלאות בדמעות ובשברון לב אמיתי ונטול מאמץ ונטול טכניקה).
(וגם – כתבתי בעבר על ״מעבר לטכניקה״ כאן. מוזמנים לקרוא.)
