זאת שיחה שיש לי הרבה פעמים עם תלמידים
אחריי שהם מסיימים סצנה או תרגיל.
זה קורה גם באימפרוביזציות פתוחות,
וגם בדיאלוגים יותר קלאסיים
עם דמויות מאופיינות ונסיבות דרמטיות ספציפיות.
האם כשאתם על הבמה (או מול המצלמה) אתם דמות או שאתם אתם?
האמת – זה לא משנה.
מבחינתי זה תמיד אתם.
הגוף שלכם
עם הרגשות שלכם
והעולם הפנימי שלכם
והאינטואיציות שלכם
והאסוציאציות שלכם
והיצירתיות שלכם
נמצאים עם הבמה ופועלים פעולות ואומרים טקסט.
ככה אני רואה את זה.
גם אם קוראים לדמות אדיפוס,
הרגשות שאתם חווים על הבמה הם הרגשות האישיים שלכם.
ברור שזה אתם לא?
אבל לא כולם חושבים ככה.
כשהתחלתי ללמד משחק לפני קרוב ל 15 שנים,
תמיד בתרגילים הראשונים בשיעור הייתי אומר – תהיו אתם.
אל תנסו להיות מישהו אחר.
ולאט לאט ראיתי שזה היה מבלבל חלק מהתלמידים.
הם לא היו מבינים מה לעשות עם זה.
מצד שני כשהיינו עובדים על סצנות ממחזות
והייתי מנסה לדבר איתם כאילו הם הדמות,
שיידברו על עצמם בגוף ראשון –
זה היה מבלבל חלק אחר מהתלמידים.
״אני דמות או שאני אני?״
השאלה הזאת מובילה לדיון פילוסופי ולא פרפורמטיבי.
היא אינה קשורה לרגע ההווה,
אלא להגדרות שכליות של זהות ושל נוכחות.
בגלל זה אני אומר שזה לא משנה.
למדתי להבין שהתשובה לשאלה – האם אני הדמות או שאני אני – היא: מה שנוח לכם.
יש שחקנים שהכי נוח להם להתרחק מעצמם.
הם אומרים – זה לא אני.
הם נותנים לעצמם שם עם אפיונים מסויימים
של דמות ורגשות ורצונות דמיוניים
ואז הם מצליחים לבטא את עצמם בדרך העוצמתית ביותר.
יש שחקנים שהכי נוח להם להיות הם עצמם בנסיבות בימתיות שונות.
יש שחקנים שלא משנה להם
אם הם משחקים משהו מימינו, או משהו תקופתי,
דמות מארץ זרה או ישראלית, מישהו זקן או צעיר
או לא משנה מה –
הם תמיד אומרים זה אני.
זה איזשהו צד בתוכי. זה אני.
זה משהו שקיים בי והאני הזה הופך להיות הדמות.
האם אתם הדמות או שאתם אתם?
זה לא משנה. מה שנוח לכם.
תגדירו את זה איך שתירצו ותעזבו את הדיון הפילוסופי הזה.
מה שיעזור לכם להגיע למשחק משובח,
ליצירתיות,
להשראה,
ולבטא את עצמכם על הבמה או מול המצלמה.
משחק זה לא מתמטיקה.
אין דרך אחת נכונה ואמיתית.
אז אל תיפלו למלכודת של חפירה שכלית ורציונלית לגביי מה זה באמת דמות.
פשוט תבחרו מה שהכי עובד בשבילכם.