זה ממש חזק.
אם נשים על במה אחת,
בשורה אחת,
זה לצד זה,
את איתי טיראן,
מריל סטריפ,
והמוכרת מהמכולת ליד הבית שלי,
כולם יהיו שווים.
מבחינת הבמה – אין הבדל.
לכולם יש אותו מקום, אותה הזדמנות,
לא משנה מאיפה הגעתם,
לא משנה באיזה מצב רוח אתם,
לא משנה הגודל, המשקל, השפה, הלאום,
כולם שווים מבחינת הבמה.
זה מאוד מרגיע.
לבמה לא אכפת אם יהיה לך עכשיו תרגיל מעולה,
או גרוע,
אם תזכרי את השורות שלך,
אם יהיה לך בלאק אאוט,
אם תהיה פגז ותעשה את המופע של החיים שלך,
אם באת במצב רוח יצירתי,
או אם היה לך יום מעפן.
הבמה לא מצפה מכם לכלום,
היא לא תתאכזב,
ולא תזכור לכם איך הייתם פעם שעברה,
היא לא תכעס,
היא לא תאשים או תשפיל,
היא גם לא תעריץ ותתחנף.
היא תקבל את כולכם,
בצורה שווה,
כמו שאתם,
עם כל היכולות שלכם.
זה ממש מנחם לדעת את זה.
כי כל הציונים והשיפוטים וההשוואות
כל זה בראש שלכם ושל הקהל שלכם.
ברור שלפעמים תהיו מעולים ולפעמים תהיו על הפנים,
ברור שתמיד יש מה ללמוד ותמיד לאן לשאוף ולהשתפר,
וברור למריל סטריפ יש יכולות משחק מופלאות,
יותר, מן הסתם, מהמוכרת במכולת שליד הבית שלי.
אבל לא מבחינת הבמה.
ומה כל כך מהמם בזה?
שעל הבמה – כל האפשרויות פתוחות.
הן אינסופיות.
הכל יכול לקרות על הבמה.
מותר לכם להרגיש ולהיות
דברים שאתם לא מרשים לעצמכם בחיים האמיתיים,
אתם יכולים להיות כל מה שתדמיינו שאתם.
הבמה נותנת לכם את המקום הזה.
אני לא מדבר על זה שמותר לכם עכשיו
לרצוח מישהו על הבמה או לאנוס או להכאיב או להרע.
יש גבולות על הבמה.
אני מדבר על להיות בפני עצמכם
ולהעיז להראות להרגיש בלי מגבלות.
מול עצמכם.
ומול הבמה.
הבמה תמיד תהיה שם בשבילכם.
גם כשתעשו את הפדיחה של החיים שלכם,
גם כשתביאו אותה ברגע בימתי אלוהי.
היא תמיד תיתן לכם את ההזדמנות הזאת.
מצד אחד לא אכפת לבמה מכם,
מצד שני היא תמיד שם בשבילכם ולטובתכם.
היא תמיד תאפשר לכם
הכל.
(צילום – הדר אלפסי, סדנת יולי 2017).