קודם כל, הנה חמישה עקרונות שקשורים לעבודה עם רגשות:
1. הרגש תמיד זז,
2. הרגש לא רוצה להיות,
3. הרגש הוא תמיד תגובה למשהו, הוא תוצאה,
4. אי אפשר לבנות על הרגש,
5. הרגש הוא לא שלי, אלא עובר דרכי.
לפני כמה ימים התעצבנתי. ממש חטפתי את הסעיף.
הייתי באוטו, הייתי צריך להגיע לגן לאסוף את הילדים,
ובלה בלה בלה, ואני נוסע באוטו,
ומונית שהיתה שתי מכוניות לפניי פתאום עוצרת באמצע הכביש,
חוסמת את כל הכביש, וכולם מחכים,
וזה היה שש או שבע דקות, וזה הרגיש כמו חצי שעה,
ואני יושב שם, ואני מרגיש שאני מתעצבן.
אני לא רוצה להתעצבן.
אבל אני מתעצבן.
אני ממש לא רוצה שהעצבים האלה יגיעו אליי עכשיו,
אני רוצה להיות קול וסבבה,
אבל הם מגיעים,
ואני חוטף ת׳סעיף.
העצבים, כמו שאר הרגשות, מגיעים אלינו בלי שנרצה אותם.
אנחנו לא רוצים לבכות, אבל אנחנו בוכים.
אנחנו לא רוצים לכעוס, אבל אנחנו כועסים.
אנחנו לא רוצים להראות לו/לה שאנחנו מתאהבים, אבל אנחנו מתאהבים.
אנחנו ממש לא רוצים לקנא, אבל זה קורה.
ובאמת, מלכודת מאוד גדולה במשחק, ומה שאני רואה אצל הרבה שחקנים,
זה שהם מנסים להרגיש יותר מדי ויותר מדי בכח.
המלכודת מהצד השני היא ששחקנים לא מוכנים להרגיש ולא רוצים להרגיש,
ומתאמצים יותר מדי להסתיר את הרגשות שלהם.
האם גם אתם נופלים לאחת הקבוצות האלה?
האם אתם שייכים לאלה שכל הזמן רוצים להרגיש?
האם אתם שייכים לאלה שכל הזמן נמנעים מרגשות?
אלה כל הזמן רוצים
לכעוס לבכות לצחוק להרגיש אהבה או שנאה
ובכל רגע בסצנה משקיעים המון מאמץ
בניסיון לייצר רגשות ולחוות אותם.
ואלה, שברגע שיש רמז
לחוויה רגשית אמיתית כשהם משחקים,
מיד קופאים, מתאפקים ונסגרים.
צריך להיות מאוד עדינים עם הרגשות במשחק וצריך לדעת איך לעבוד איתם.
הרגש הוא לא הדבר העיקרי במשחק.
הרגש הוא לא הדבר העיקר במשחק,
להיפך, הוא תופעת לוואי.
הרגש נלווה לסצנה ולפעולה של השחקן.
תשומת הלב שלכם צריכה להיות מופנית לפעולה
או לפרטנר או למקום שאתם נמצאים בו
או למטרה של הדמות שלכם, ותוך כדי ההתנהלות שלכם אתם גם מרגישים.
ברגע שהדבר העיקרי במשחק שלכם הוא הרגש –
כלומר ברגע שאתם שואפים לממש רגש, אז משהו לא בסדר.
הרגש מלווה את הסצנה ולא מוביל אותה.
זיכרו זאת זה טוב טוב – הרגש הוא לא הדבר העיקרי והחשוב במשחק.
עקרון מספר 1 – הרגש תמיד זז.
באנגלית אומרים emotion.
e – motion.
אנרגיה בתנועה.
אני רואה שחקנים שנכנסים לסצנה וישר חווים חוויה רגשית קפואה ומלודרמטית.
אין שם תנועה, אין שם תזוזה.
הן מתקבעים על עצב או כעס או כאב או אושר,
וזה נשאר בלי לזוז, וזה לא נותן להם לחיות באופן חופשי על הבמה,
וזה לא משכנע, וזה מעייף לצפייה.
שימו לב איך הרגשות כל הזמן משתנים.
הבכי משנה את הקצב שלו ואת האינטנסיביות שלו,
עצבים יכולים להפוך בשנייה לחרטה או לאהבה,
משהו יכול להיות מאוד רגוע ואז להחריף.
הרגש תמיד זז.
וכמו שכתבתי קודם, הוא משני לפעולה ולנסיבות,
הוא בא והולך, והוא כל הזמן משתנה.
עקרון מספר 2 – הרגש לא רוצה להיות.
זה הכי בולט בבכי.
סצנות הבכי הכי יפות הן כשהשחקן או השחקנית
ממש לא רוצים לבכות,
ויש איפוק מסוים, ויש רצון לרסן את זה,
ואז זה יוצא, למרות המאמצים ולמרות הקושי,
ואז רואים מאבק קטן ברגש.
בעיניי זה נכון לא רק לבכי אלא לכל הרגשות.
כמו שכתבתי בהתחלה – לא רציתי לחטוף ת׳סעיף
אבל זה היה חזק ממני.
שימו לב לחוויה הרגשית שלכם בסצנה, שימו לב לרגשות.
האם אתם עוזרים להם?
האם אתם ממש מנסים להרגיש או ממש מנסים לא להרגיש?
עקרון מספר 3 – הרגש הוא תמיד תגובה למשהו, הוא תוצאה.
יש טריגר לרגשות.
יש זיכרון שגורם לכם לבכות.
יש ריח שגורם לכם להתרגש.
יש אדם שגורם לכם להתעצבן.
יש מקום שגורם לכם פחד.
כשאתם עובדים על רגשות במשחק, אל תתרכזו ברגש עצמו,
אלא במה שמביא את הרגש, במה שגורם לו להיות.
תיזכרו באדם ולא בעצבים,
תיזכרו במקום ולא בפחד.
עיבדו רק עם הטריגר ותנו לרגש להיות תוצאה.
אם הרגש הוא המטרה, המשחק יהיה מלאכותי ותקוע.
עקרון מספר 4 – אי אפשר לבנות על הרגש.
יש שחקנים שמגיעים לבצע סצנה בשיעור,
וכל הפוקוס שלהם הוא על הרגע של הבכי.
הם כל כך מחכים לזה וכל כך מתכוננים לזה,
והם שוכחים מדברים אחרים בסצנה.
יש להם ציפייה פסיכית להפגיז מבחינה רגשית,
והם מחרפנים את עצמם.
ואז הסצנה מתחילה, ואז הרגע מגיע ו..
אין בכי.
אז או שהם עושים בכאילו ובוכים בצורה מלאכותית,
או שהם נתקעים ולא מצליחים להמשיך,
או שהם עוזבים את זה וממשיכים הלאה.
בתכלס – הבכי הוא לא הדבר הכי חשוב סצנה.
כמו שאמרתי – הרגשות הם לא הדבר הכי חשוב במשחק.
אי אפשר לבנות על הרגש שיגיע בדיוק בשנייה הנכונה כמו שתכננתם.
הרגש הוא לא צפוי, הוא זז כל הזמן והוא לא רוצה להיות.
אז עדיף שתורידו אותו מהבמה.
אני מאמין בשחקנים שאני עובד איתם.
ואני מאמין שהרגשות שלהם רוצים לבוא לידי ביטוי.
ואני מאמין שדווקא כשמשחררים את האחריות הזאת,
הרגש מגיע והוא מאוד נכון לסצנה.
לפעמים במקום בכי מגיע משהו אחר,
לפעמים במקום כעס יש צחוק שלאט לאט הופך לכעס.
עדיף לא לבנות על הרגש,
עדיף להתרכז בפעולה, בסיטואציה, בפרנטר,
ולתת לרגש לבוא וללכת,
ולסמוך על זה שהרגש הנכון יגיע בזמן הנכון.
הרי אתם עובדים על סצנה, ומוכנים אליה,
והגוף שלכם מעורב,
והרגשות שלכם זמינים.
ואם תהיו נגישים ופתוחים, אתם תרגישו את הדבר הנכון.
ואם לא תרגישו – אני בטוח שהאפקט יהיה חד ומטריד,
והקהל יצא עם תובנה לגביי הדמות.
עקרון מספר 5 – הרגש הוא לא שלי אלא עובר דרכי.
בעקרון הראשון אמרנו שרגש זה אנרגיה בתנועה.
אנרגיה שמגיעה אלינו לגוף או לתודעה,
וכמו שהיא באה ככה היא הולכת.
יש שחקנים שמפחדים להרגיש על הבמה.
אני רואה את זה המון.
הם מתחילים תרגיל או סצנה,
והם מאוד מחוברים למה שקורה,
ואני רואה עליהם שמשהו רגשי מתחיל לקרות,
אבל הם שמים ברקס וקופאים ולא מוכנים לתת לזה להיות.
אחר כל כשאני מדבר איתם אני מבין שהם לא רוצים,
שהם מפחדים להיחשף עם הרגשות שלהם,
או שהם מפחדים להיתקע עם הרגש הזה,
או שהם מפחדים לאבד את הגבול.
ואנחנו מנסים להגדיר ביחד את הרגש כמשהו שהוא לא שלהם,
אלא נמצא כרגע אצלם.
זה מגניב לא?
במקום להגיד ״אני עצוב״,
אפשר להגיד ״יש בי עכשיו עצב״.
ואז זה הכי אישי אבל גם הכי לא אישי,
זה שייך לכולם.
וזה גם מה שהקהל כל כך יכול להזדהות איתו.
הקהל רואה את הכעס נמצא כרגע אצל השחקן,
אבל הוא מזהה שיש לו בדיוק אותו כעס לפעמים,
שזה עובר מאחד לשני,
שזה שייך לכולם.
זה מצחיק לחשוב על זה שהרגשות הם מצד אחד הכי אישיים
והכי שלנו,
אבל מצד שני הם עוברים מאחד לשני כל הזמן.
יש גם משהו מדבק ברגשות.
לפעמים מישהו בוכה על הבמה,
ואז מישהו אחר בוכה בקהל,
ולפעמים זה מדבק בדיליי
נאמר אחריי חצי שעה.
זה גם מאוד עוזר לשחקן להבין שהוא יכול
להיות בחוויה רגשית מאוד אינטנסיבית
ועמוקה
ואחר כך הרגשות האלה יצאו ממנו וימשיכו הלאה
למישהו אחר.
הרגש הוא לא שלי,
הוא עובר דרכי,
הוא כרגע אצלי,
עד שהוא ימשיך הלאה.
אז בואו נסכם:
ברגע שהרגשות לא אורגניים ואוטנטים
כולם ישר קולטים אז זה,
גם הבמאי,
גם השחקנים,
גם הקהל.
אני אוהב רגשות על הבמה,
אבל אני אוהב אותם כשהם מדויקים,
כי הגבול מאוד דק,
וברגע שזה לא עובד
זה ממש לא עובד.
זיכרו:
הרגש תמיד זז,
הרגש לא רוצה להיות,
הרגש הוא תמיד תגובה למשהו, הוא תוצאה,
אי אפשר לבנות על הרגש,
הרגש הוא לא שלי, אלא עובר דרכי.