שני תלמידים עולים לבצע סצנה בשיעור,
וזאת סצנה מתוך צ׳כוב – השחף,
ואחד מהם משחק את קוסטיה,
(ולמי שלא יודע – קוסטיה הוא יוצר צעיר ומתוסבך,
ויש לו אמא שחקנית מפורסמת שלא מעריכה אותו,
ויש לו המון קולות בראש פנימיים וחיצוניים לגבי האמנות שלו ואמנות בכלל,
בקיצור – שרוט),
והם משחקים את הסצנה והכל הולך בסדר,
ואז פתאום קוסטיה יושב על כסא ומסתכל למטה,
וכולנו בכיתה מרגישים כמו מפל עצום של עצב ממלא את הבמה,
כל הבמה וכל הקהל מתמלא באנרגיה סמיכה של עצב,
פשוט בעסה באוויר,
בעסה של קוסטיה או של השחקן שמשחק אותו,
וזה מהמם כי זה הכי מתאים לסצנה,
וזה אפקטיבי ברמות כי זה קורה תוך כמה שניות,
והם ממשיכים את הסצנה,
וקוסטיה יושב שם,
והעולם שלו מתמוטט,
והעולם שלי מתמוטט,
ובא לי לבכות,
וזה הכי נוגע ללב ומהמם.
וואו.
הסצנה נגרמת ומדברים.
(תמיד מדברים, על מה היה, על איך יצא, על איך עבדתם על זה, על איך זה יצא לעומת מה שתכננתם – מדברים ואז לפעמים מנסים שוב).
איך היה, אני שואל,
בסדר, הוא עונה.
מה בסדר? בסדר? זהו?
והוא אומר – כן בסדר זהו.
ואיך התחברת לדמות או למה שעובר עליה? אני מנסה.
והוא אומר – האמת שלא התחברתי בכלל – אני לא מבין את הדמות ואני לא מבין את המחזה ורציתי לנסות צ׳כוב אבל זה הכי לא עושה לי את זה.
סבבה, מקובל עליי.
ובכל זאת – היה שם רגע ממש חזק וממש מרגש, שמת לב?
והוא אומר – שמתי לב לשקט שהיה מסביב.
סבבה.
אבל מה עשית? מה עשית כדי לעורר את הרגש הזה?
רק הסתכלתי על הידיים.
רק ישבתי והסתכלתי על הידיים.
מ ה מ ם.
אתם יודעים, משחק ונוכחות בימתית זה כל מיני דברים וכל מיני גישות וכל מיני אפקטים.
לפעמים צריך לעבוד קשה כדי לייצר רגע אפקטבי על הבמה.
כלומר, לפעמים זה קשור לזכרונות ולביוגרפיה,
לפעמים זה קשור לדמיון,
ולפעמים זה קשור לקצב משתנה של פעולה על הבמה.
לפעמים זאת טכניקה שמאוד מאוד עוזרת לשחקן,
ולפעמים זה רק דימוי.
לפעמים זה רק לשבת ולהסתכל על הידיים.
ואני יכול לנתח את זה עד מחרתיים-
זה בטח הזווית של העיניים שמסתכלות באלכסון למטה – זה מה שנתן את התחושה של העצב,
או שזה בטח הטקסט שהוא כל כך מורכב ומלא – זה מה שעורר את זה,
ואולי זה בכלל התת מודע של השחקן שכל כך מחובר לדמות שהוא בכלל לא מודע לזה שהוא הפעיל כאן משהו עמוק.
ואולי זה באמת – רק הסתכלתי על הידיים.
ואני חייב לציין שאני די משוגע על זה.
לפעמים לא צריך לשחק,
לא צריך לעשות כלום,
לא צריך לשחק כלום בכלל.
לפעמים רק צריך לסמוך על הבמה ועל הקהל ועל הרגע,
לתת תשומת לב לרגע אחד קטן על הבמה,
לשכוח מכל מה שלמדתם וכל החשיבות העצמית הזאת של להתחבר לדמות ולהבין ולדעת ולעשות ולהרגיש ולהיות ובלה בלה בלה.
דני דידרו, הפילוסוף הצרפתי, כתב על זה עוד ב 1770s,
בפרדקוס השחקן – הוא התעקש על כך שהשחקן צריך להיות מנותק רגשית כדי שהקהל ירגיש,
אז אני לא כל כך פנאטי,
אני חושב שזה לפעמים ככה ולפעמים ככה.
אבל זאת בוודאי תזכורת אדירה בשבילי כמורה למשחק,
תזכורת לכך שיש כל כך הרבה אופנים להתחבר,
וגם כשאני בטוח שאני יודע מה נכון לתלמיד ולשחקן,
תמיד להיות פתוח לדברים הכי בסיסיים ופשוטים ושיכולים לייצר רגעים הכי עמוקים ומעוררי הזדהות.
רק הסתכלתי על הידיים.
אהבתי.
(בתמונה – אני מסתכל על יד שמונחת על הרגליים שלי במרפסת שלי).
