נדיבות.

 

לפעמים אני הולך לראות הצגה ואני מרגיש שאני מקבל משהו.
מקבל השראה או התרוממות רוח,
או אולי ריגוש ועצב,
זה יכול להיות גם עצבים או התנגדות או הדיפה,
אבל אני מרגיש את האנרגיה,
אני מרגיש שנותנים לי כאן משהו, ממלאים אותי במשהו, אני מרגיש את זה בגוף ובתודעה.

ולפעמים אני הולך לראות הצגה או מופע ויוצא תשוש.
כאילו גזלו ממני את כל האנרגיות.
כאילו לקחו ממני משהו מתוכי,
לקחו ממני וסחטו לי את הצורה,
וזה לא בקטע של לעורר אצלי איזושהי תגובה חמורה או חוסר נוחות,
אלא יותר בקטע שלא מעוררים אצלי משהו אלא גונבים ממני משהו.

לפעמים שחקנים הם נדיבים.
הם מעניקים משהו לקהל,
או לפרטנר,
או לעצמם אפילו,
ובצורה מוזרה יכול להיות שהם נדיבים לבמה, לחלל שהם פועלים בו,
או אולי נדיבים לזמן הזה, לרגע ההווה שכולנו עדים לו,
ואולי הם נדיבים במחשבות שלהם, בדימויים שהם מייצרים, ברגשות שהם חושפים.

ויש שחקנים שהם קמצנים.
שהם לא נותנים הרבה.
הם מסתירים והם באופן לא מודע משחקים אותה קשים להשגה.

ויש שחקנים גזלניים. שדורשים המון ולא נותנים.
שמשהו במהלך האנרגטי ובנוכחות שלהם סוחט אותך.

מה לעשות.

לדעתי,
להיות נדיבים אבל לא יותר מדי.
זה לא אפקטיבי להיות בעמדה של – רק לתת ורק לחשוף ורק להראות הכל כל הזמן,
זה בסדר לפעמים להשאיר דברים בסוד ולרצות שהקהל ירצה לדעת.
זה טוב להיות בו זמנית גם חשופים וגם מסתוריים עם מה שאתם עושים על הבמה.

אתם יודעים – זה לא מתמטיקה. זאת הנוכחות שלכם שאתם רוצים להתאמן עליה ולבדוק אותה.
להבין כמה אתם רוצים לתת וכמה אתם רוצים להסתיר.

ומבחינת אנרגיות ומהלך אנרגטי, תחשבו שאתם רוצים לתת לקהל שלכם,
אתם רוצים שהוא יצא עם חוויה כלשהי – טובה או מלוכלכת זה לא העניין.

אולי זה כאילו הקהל מטעין את הנייד שלו אצלכם,
רק שהוא מטעין את הנפש שלו ואת המחשבות שלו אצלכם
ואתם רוצים שהוא יצא טעון ומלא.
ולשים לב שאתם לא מעמיסים עליו יותר מדי – כשהבטרייה טעונה צריך להוציא אותה מהחשמל.
לא להתיש את הקהל. לא לדרוש ממנו שיסכים להכל ולא לדרוש ממנו שיכיל יותר מהמסוגלות שלו.

נדיבות.

 

(בתמונה – בקבוק זהב (ריק!!) שהבן שלי מצא ברחוב וכרגע זה המשחק האהוב עליו ביותר בעולם כולו.)