יש משפט שחוזר על עצמו הרבה, גם אצל מורים למשחק וגם אצל תלמידים למשחק, ואני שומע אותו וגם את עצמי אומר אותו מאז שהייתי סטודנט למשחק. ״אל תשפטו את הדמות.״
אל תשפטו את הדמות. מה זה אומר? זה אומר להבין את המניעים של הדמות, ואת הרגשות שלה, ואת הרצונות שלה. זה אומר להזדהות איתה לגמרי ולא להטיל בה ספק. זה אומר לא להיות צדקני כלפיה או לשנוא אותה. וכולי וכולי.
תלמידה שלי שעובדת על הדמות של מדיאה אומרת לי – אני לא מבינה, למה היא רצחה את הילדים שלה. איך היא היתה יכולה לעשות את זה. תלמיד שלי שמשחק דמות של בוגד אומר לי – אני לא מבין איך הוא יכול לבגוד באישתו ולשקר לה ולהמשיך לשחק אותה כאילו הכל בסדר. תלמיד שלי שמשחק דמות של נאצי בכלל אוכל ייסורים ולא מצליח. לא מצליח להתאחד עם הדמות ולהבין אותה.
הם שופטים את הדמויות. האם אפשר שלא?
יותר ויותר אני מבין שזאת מלכודת. אי אפשר שלא לשפוט את הדמות, לפחות כחלק מהתהליך, לפחות כהכנה או חקירה של הדמות. ויותר מזה – מאוד קל להגיד ״אל תשפוט את הדמות״, אבל אני רואה שחקנים שמרוב שהם לא מרשים לעצמם להיות לפעמים שיפוטיים כלפיי מי שהם מגלמים, הם בסופו של דבר מכניסים לעצמם גול עצמי כי הדמות נותרת לא פתורה ואפילו קפואה.
יש משהו מאוד משחרר (אולי קצת אכזרי אבל משחרר) בלהיות שיפוטיים. אנחנו הרי עושים את כל הזמן. כל הזמן יש לנו טענות קטנות כלפיי האנשים הסובבים אותנו. טענות קטנות שמתרוצצות לנו בראש – ״הוא צריך להיות יותר רציני״, ו״היא צריכה להתנהג אליי ככה״, ו״ההוא בכלל צריך לסתום את הפה״, ו״ההיא כזאת חנפנית אני לא יכול עם זה״, וכולי וכולי וכולי.
וכמובן, יותר מזה – אנחנו לא יכולים להימנע מלהיות שיפוטיים כלפיי עצמינו – ״איך אני מתנהג״, ״איזה מפגר אני איך אמרתי את זה״, או ״למה תמיד אני נעלב כמו אדיוט כשאני רואה אותו״. כל מיני שיפוטים קטנים.
זה אנושי, זה בלתי נמנע, וזה משהו שכמובן עדיף שלא נעשה, אבל אם ניכנס למלחמה עם זה, לא נראה לי שנצליח, אלא רק ניסחף יותר ויותר לביצת השיפוטיות.
אז מה עושים?
אני מציע לכם לקחת דפ ועט, לכתוב ככותרת את שם הדמות, ולמלא את הדף בכל מה שלא בסדר בדמות הזאת. כל מה שאתם שונאים בה. כל מה שאתם חושבים שהיא צריכה לעשות אחרת. כל רגש אסור שיש בה. כל פעולה נוראית שהיא עושה. ממש תשתחררו. תהיו גועליים כלפיה, תהיו שיפוטיים כלפיה, תהיו הכי רחוקים שאתם יכולים ממנה. תנו לזה לצאת. ברגע שתעשו את זה, באופן מוזר, תהיו הרבה יותר פתוחים כלפיה, לקבל את הדברים האלה. וגם אם לא, ברגע שהוצאתם הכל מהסיסטם שלכם, משהו מתפנה ביכולת שלכם לגלם אותה.
אני מרגיש שהדרך להגיע לאידאל של ״לא לשפוט את הדמות״ זה לשפוט אותה בצורה הכי קיצונית שאתם יכולים. חלק מהדברים ייפתרו עבורכם וחלק לא. אבל מה שבטוח אתם תהיו הרבה יותר מודעים לעצם השיפוט, ובכך תשחררו ממנו לאט לאט. אני מרגיש שהמקום שאתם רוצים להגיע אליו הוא לקבל את הדמות על כל צדדיה, ולאו דווקא לא לשפוט אותה באופן גורף.
אני מוצא את עצמי אומר לתלמידים במקום – ״אל תשפוט את הדמות״, ״שים לב שאתה שופט את הדמות״.
גם דמויות שופטות את עצמן, וגם הקהל שופט את הדמות. ובכלל, בתור קהל, יכול מאוד להיות שבאותו מחזה אני ברגע מסוים לגמרי מזדהה עם הדמות שאני צופה בה, וברגע אחר לא יכול לסבול אותה. זה מעניין.
הימנעו מהטוטליות של חוסר שפיטה, ועבדו עם השיפוטים האלה בעדינות ובמודעות.