למדתי בסטודיו למשחק של לי שטרסברג ב 1995,
זה היה מזמן,
ולא יודע בדיוק איך אפילו הגעתי לשם,
אבל היתה חוויה מדהימה בכל כך הרבה רמות.
לגמרי הערצתי אותו ואת השיטה שלו.
ואז התפתחתי עם עצמי למדתי עוד כמה דברים.
ונוצרה בי התנגדות די גדולה לכל מה שהוא לימד,
כי הקטע הזה של להתנתק מהסצנה
ולהתחפר פנימה לזכרונות מהעבר
נראה לי יותר ויותר מיושן וגם לא משרת את הסצנה.
אבל אני זוכר את הסטודיו,
ואני זוכר את ריח,
ואני זוכר את החללים העצומים,
ואת המורים,
ואת השכונה ואת הבית קפה ליד, ואת הבר ליד,
וממש הרגשתי שאני חי בסרט.
ובזמן האחרון יש לי חיבה מסוימת לשיטה הזאת,
אבל בהפוך,
זה נראה לי פתאום כל כך חתרני
לזנוח את הסצנה לטובת התבוססות עצמית,
כלומר זה כל כך לא נכון משחקית,
שאני קצת אוהב את זה.
זה כאילו שמישהו יעשה כל מה שאסור לעשות במשחק שלו.
לא יקשיב לפרטנר,
לא יתעסק בסיטואציה,
אלא רק בעצמו ובאיזה זכרון חבוי מגיל 6.
אני גם מעריץ בסתר את המגלומניה של לי שטרסברג הבן אדם.
הוא אשכרה חי בסרט שהוא משנה את העולם
ומביא איזו בשורה שכולם חייבים לשמוע,
והוא לימד כאילו הוא איזה משיח או משהו.
וכולם העריצו אותו כזה ועישנו בזמן השיעור והיו פותחים את הנשמה שלהם
והרגישו כאילו הם חלק מההיסטוריה של התיאטרון האמריקאי המודרני.
ובתכלס הם היו.
לא זוכר הרבה מהספר.
יש כאן מלא חפירות שלו.
כנראה כולנו – המורים למשחק שביננו – נולדנו עם נטייה לחפור לתלמידים שלנו.