Posted in Uncategorized, בלוג

איך לבחור מונולוג.

בתור התחלה, אני מאמין שהדרך לבחור מונולוג היא תחושתית ולא שכלית.

כשאתם באים לבחור מונולוג אל תנסו להחליט מה הכי מתאים או מה הכי מעניין או מה הכי טוב בשבילכם.

הקשיבו לתחושה הפנימית שלכם, ושימו לב איך אתם מגיבים למונולוג כשאתם קוראים אותו.

המונולוג הנכון עבורכם ידליק אתכם מיידית.

זה כמו גירוי יצירתי, מיד כשאתם קוראים אתם מרגישים בבטן שבא לכם לעבוד עליו, שיש לכם השראה, כבר יש לכם רעיון או שניים מה לעשות עם המונולוג, או איך לשחק אותו. בקיצור, אתם מגיבים אליו יצירתית ולא שכלית.

קיראו הרבה מחזות.

אני ממליץ לתלמידים שלי למשחק לקרוא מחזה אחד בשבוע.

לקרוא הרבה, בקלות, כמה שיותר הרבה סוגים, בלי להתעכב יותר מדי.

בסופו של דבר אתם מרחיבים את הידע שלכם, וגם את הטעם שלכם.

אתם גם שמים לב שאתם לא צריכים להתאמץ לבחור.

הבחירות מגיעות אליכם.

אם אתם לפני אודישן לבית ספר למשחק, ואתם קוראים מונולוגים מתוך אתרי אינטרנט, כלומר לא קוראים את כל המחזה, אלא רק מונולוגים מבודדים, תעשו אותו דבר בדיוק. כלומר, תקראו, ושימו לב למה אתם מגיבים מיידית, מה מגניב אתכם, מה מפעיל אתכם.

אני מאמין שככל ששחקן מתקדם, גם העניין שלו במונולוגים משתנה, הוא קולט שפתאום מעניינים אותו דברים חדשים, והוא בוחר בחירות חדשות, שאולי פעם לא עניינו אותו.

הקשיבו לאינטואיציות שלכם, לדחפים היצירתיים שלכם, לעניין הפנימי שלכם, לקול היצירתי שלכם.

אחר כך, אחריי שתבחרו, תוכלו להתחיל לעבוד על המונולוג, לשפצר אותו, לעשות אותו מעניין ויצירתי.

Posted in בלוג, לימודי משחק, עבודה על דמות, עבודה עצמית במשחק, רגשות במשחק

למה באים לאימון משחק?

אני חושב על התלמידים שלי והמתאמנים שבאים לעבוד איתי, אני מנסה למצוא משהו שמשותף להם. למה באים לאימון משחק? למה צריך את זה?

יש הרבה סיבות. למשל, שחקנים שרוצים לבוא להתכונן לאודישן, או לעבוד על תפקיד ספציפי, או לבוא ולפתח ביחד פרשנות לדמות, ולסיטואציות שונות. עבודה נקודתית. באים, מתעסקים בעניין קונקרטי, שניים שלושה מפגשים.

יש גם שחקנים שמחפשים תהליך יותר ארוך טווח. בשבילם משחק הוא קצת כמו ריקוד – כלומר, גם אם למדו שלוש שנים בבית ספר למשחק, יש להם צורך להמשיך, להעמיק את העבודה, להשתכלל ולהיות בכושר – מבחינת היכולות שלכם. לאמן את המשחק.

אבל יש גם משהו אחר שמביא אותם לאימון משחק. משהו שלא קשור לתפקיד ספציפי, וגם לא קשור ללימוד טכניקות משחק. משהו יותר עמוק מזה. משהו יותר תחושתי.

מרגישים לא לגמרי נוכחים.

אני שומע הרבה פעמים, וגם רואה בשעורי משחק, ששחקנים מסיימים סצינה או תרגיל או מונולוג, ומרגישים מין החמצה. או בזבוז. או אולי סתמיות. זה מין קול קטן פנימי שאומר – הייתי יכול להיות הרבה יותר טוב. גם אחר כך, כשמדברים על הסצינה, הם קולטים פתאום שהיו להם הרבה רעיונות, אימפולסים, רגשות – כל מיני דברים שלא הצליחו לקרות בסצינה. אבל הסצינה או התרגיל נגמרים.

זה לא קשור לכשרון או יכולת או יצירתיות. בעיניי זה יותר קשור לפניות. פניות מלשון להיות פנוי.

איך להיות פנוי לרגע הזה עכשיו? איך להיות נוכח? איך להגיע למצב שאני כאן, מתחבר בצורה הכי כנה לדמות, ומצליח להכניס חיים ועניין ורגע הווה אחד מתמשך? איך אני משחק בצורה שאני חיי את הרגע לחלוטין בתור דמות, כך שאפעל ואגיב בחופשיות ומלאות ולא אחמיץ את הרגע?

איך אני מגיע למצב שבו רואים לא רק את הדמות, אלא גם אותי?

נראה לי שזה מה שעובר להם בראש. מה שעובר אולי גם לכם בראש. ולדעתי הקול הקטן הזה בראש דווקא עושה אותם שחקנים מעניינים.