אני חושב על התלמידים שלי והמתאמנים שבאים לעבוד איתי, אני מנסה למצוא משהו שמשותף להם. למה באים לאימון משחק? למה צריך את זה?
יש הרבה סיבות. למשל, שחקנים שרוצים לבוא להתכונן לאודישן, או לעבוד על תפקיד ספציפי, או לבוא ולפתח ביחד פרשנות לדמות, ולסיטואציות שונות. עבודה נקודתית. באים, מתעסקים בעניין קונקרטי, שניים שלושה מפגשים.
יש גם שחקנים שמחפשים תהליך יותר ארוך טווח. בשבילם משחק הוא קצת כמו ריקוד – כלומר, גם אם למדו שלוש שנים בבית ספר למשחק, יש להם צורך להמשיך, להעמיק את העבודה, להשתכלל ולהיות בכושר – מבחינת היכולות שלכם. לאמן את המשחק.
אבל יש גם משהו אחר שמביא אותם לאימון משחק. משהו שלא קשור לתפקיד ספציפי, וגם לא קשור ללימוד טכניקות משחק. משהו יותר עמוק מזה. משהו יותר תחושתי.
מרגישים לא לגמרי נוכחים.
אני שומע הרבה פעמים, וגם רואה בשעורי משחק, ששחקנים מסיימים סצינה או תרגיל או מונולוג, ומרגישים מין החמצה. או בזבוז. או אולי סתמיות. זה מין קול קטן פנימי שאומר – הייתי יכול להיות הרבה יותר טוב. גם אחר כך, כשמדברים על הסצינה, הם קולטים פתאום שהיו להם הרבה רעיונות, אימפולסים, רגשות – כל מיני דברים שלא הצליחו לקרות בסצינה. אבל הסצינה או התרגיל נגמרים.
זה לא קשור לכשרון או יכולת או יצירתיות. בעיניי זה יותר קשור לפניות. פניות מלשון להיות פנוי.
איך להיות פנוי לרגע הזה עכשיו? איך להיות נוכח? איך להגיע למצב שאני כאן, מתחבר בצורה הכי כנה לדמות, ומצליח להכניס חיים ועניין ורגע הווה אחד מתמשך? איך אני משחק בצורה שאני חיי את הרגע לחלוטין בתור דמות, כך שאפעל ואגיב בחופשיות ומלאות ולא אחמיץ את הרגע?
איך אני מגיע למצב שבו רואים לא רק את הדמות, אלא גם אותי?
נראה לי שזה מה שעובר להם בראש. מה שעובר אולי גם לכם בראש. ולדעתי הקול הקטן הזה בראש דווקא עושה אותם שחקנים מעניינים.
