אני הרבה פעמים חושב על מורים למשחק. כשאני פוגש מורה למשחק, אני תמיד מסתקרן. אני מסתקרן לגביי השעורים של המורים האחרים. איך הם מלמדים? מה הם מלמדים? איך התלמידים מתנהלים מולם? מה הם מאפשרים? בא לי לראות אותם בפעולה.
כשהייתי סטודנט למשחק, כמובן שתמיד עניינו אותי התלמידים והתרגילים, אבל יותר מכל סקרנו אותי המורים עצמם. איך הם נכנסים לשעור, איזה אנרגיה הם מביאים איתם.
מורה אחד כל הזמן מדגים. הוא עולה לבמה ומראה איך לעשות. הוא משחק.
מורה אחר שותק כמעט כל השעור. הוא נותן תרגיל, יושב ומתבונן, לפעמים שעה. אחריי שבועיים של עבודה מדבר, מעלה שאלות ומסביר טכניקות.
מורה אחת מאוד קשוחה. מפחדים ממנה, היא נראית חכמה אבל קרה. לא מסתירה את מי היא אוהבת מבין התלמידים. כשהיא לא אוהבת מישהו היא נעשית חסרת סבלנות וקצרה. אין לה סבלנות לחוסר כשרון.
מורה אחת מאוד מבוגרת. היא נראית לי מלאכותית קצת, דיווה.
כל מורה אחד מלמד אותי משהו. בין אם זה תובנה קטנה, או דחיפה קטנה. יש כאלה שאני לומד מהם איך לא לשחק, ומה לא לעשות גם בתור תלמיד וגם בתור מורה. יש כאלה שאני מבין מהם דברים בסיסיים אך מהותיים לגביי משחק. יש כאלה שאני מרגיש שאוהבים אותי, ויש כאלה שאני מרגיש מהם דחייה.
ויש מורה אחד, המורה הכי חשוב, זה שממש משפיע עליי בצורה מהותית, מעורר בי השראה, אני מרגיש שהוא דוחף אותי ואני מרגיש יצירתיות ובטחון. אני מרגיש שהוא רואה אותי, ויודע מתי לפרגן ומתי לעצור. גורם לי להבין משהו על עצמי. על ההתנהגות שלי. עוזר לי להבין איך להתחבר לדמות. אני מרגיש חיבור.
שעורי משחק ושיטות לימוד והוראת משחק הם מגוונים, וכמו השיטות, גם המורים. כל אחד שם בשביל לעזור לכם להיות שחקנים טובים יותר. אני מאחל לכל אחד מהתלמידים שלי שיפגוש בחייו מורה משמעותי ויקבל ממנו או ממנה השראה ועניין.
אבל בתכלס, בפילוסופיה האישית שלי לגביי משחק והוראת משחק, אני יודע שאני לא יכול ללמד כלום. אני רק יכול לעזור תלמיד ללמד את עצמו. התלמידים והשחקנים הרי יודעים מה זה לשחק. הם חיים את חייהם, הם מרגישים את הרגשות שלהם, הם רוצים דברים ומשיגים אותם, או שנכשלים. ממש כמו דמויות דרמטיות. לכן אני מנסה לשאול שאלות, להציע הצעות, לכוון ולשקף דברים מתוך רצון שהתלמיד יפתח לעצמו את שיטת המשחק שלו. לפעמים זה מצליח, ולפעמים לא. אין לי אשליות. אני מקבל כל תלמיד באהבה, אבל אני יודע שאני מתאים לחלק מהם, ולחלק אחר לא. וזה בסדר גמור.
אז מה אני כותב כאן בעצם?
לדעתי, המורה שצריך ללמד אתכם משחק הוא זה שעוזר לכם להיות המורים של עצמכם. אתם יודעים יותר טוב מכל אחד אחר, בתחושת הבטן שלכם, מי המורה הזה.
האחריות והכח הם בידים שלכם. אל תצפו מהמורה שיעשה את העבודה בשבילכם. ברור שיש אלמנטים יסודיים בדרמה שאתם חייבים להבין ולדעת – כמו פעולה, רצון, שינוי. אבל אל תצפו מהמורה שיביא לכם את כל הפתרונות מיד. לפי דעתי המורה למשחק הוא זה שביחד אתכם מנסה ומתנסה, מציע ומקשיב, דוחף קצת ימינה ושמאלה ומעלה שאלות ואפשרויות. המורה הזה בוודאי צריך לתת לכם כלים. אבל באופן מוזר אני חושב שהוא צריך לתת לכם כלים למצוא את הכלים של עצמכם. לא לכפות.
בסופו של דבר אתם צריכים לשאוף להגיע למצב שבו אתם מפתחים את המנגנונים שלכם, את השיטה שעובדת בשבילכם, ואת הדרך הייחודית שלכם להתחבר לדמות, לייצר רגש, ולהביא מתח דרמטי לסיטואציה. המורה למשחק, לדעתי האישית, הוא זה שעוזר לכם בדרך. לא זה שמלמד אתכם משהו חד משמעי ויחידי. אתם, בעצם, המורים של עצמכם.