יש לי תלמידה שמשחקת נהדר. היא משקיעה את כולה בסצינות שהיא עושה, היא עוברת שינוי רגשי, עובדת עם פעולות פיזיות ופנימיות, ומצליחה להיות אישית בדברים שהיא עושה.
אבל כמעט תמיד באופן קבוע רואים אצלה את המשחק.
מה זה אומר? זה אומר שרואים שהיא משחקת, גם כשהיא משחקת מצויין.
עם התלמידה הספציפית הזאת העבודה שלי מולה היא לעזור לה להגיע למצב שבו אני בתור קהל, לא אבחין במשחק, כלומר אאמין שהיא לא משחקת.
יש כמה דברים שנובעים מסוג כזה של משחק.
קודם כל, אני שם לב שהיא משקיעה המון מאמץ ואנרגיה במשחק שלה. הכל, כל רגע, נשען על עבודה קשה. קשה מדי. זה קצת כמו לנסוע באוטו במהירות 100 קמ"ש על הילוך שני.
זה מעייף.
זה באופן מיידי משפיע על הצופה. האנרגיה של השחקן מועברת דרך הסצינה אל הקהל, והקהל גם הוא מתחיל להרגיש שהוא מתעייף.
שימו לב פעם הבאה כשאתם צופים במשחק מאולץ לרמת העירנות שלכם. הרבה פעמים, אחריי צפייה ממושכת במשחק מאולץ, יש עייפות. כאילו סחטו מכם את האנרגיה.
דבר שני, זה מעיד על משהו יותר עמוק בתפיסת השחקן את עצמו.
לפעמים השחקן לא מאמין בתגובות קטנות ומרגיש שצריך לעזור לתגובות האלה כדי שהתוצאה תהיה "טובה" או "משכנעת" או "מקצועית". כי הרי לפעמים רואים את המשחק גם כשהשחקן לא משקיע אנרגיות מיותרות. הוא משחק כאילו בקטן אבל עדיין רואים שהוא משחק.
למה זה קורה?
יכולות להיות לזה כמה סיבות. יכול להיות שהשחקן או השחקנית מקדימים את התגובות הרגשיות שלהם, אפילו בחצי שנייה, ומשחקים תגובה רגשית.
כלומר במקום להגיב בתור הדמות בצורה מלאה ואורגנית, ואפילו, שניה לפני שהתגובה הזאת מגיעה, הם ממציאים אחת במקום.
הם לא נותנים לעצמם להיות נוכחים במאה אחוז, אולי מתוך פחד, אולי מתוך בושה, אולי מתוך הרגל.
התוצאה היא רצף של תגובות כמעט אותנטיות, שכמעט עושות אפקט כמעט נפלא על הקהל.
אז שימו לב אם אתם עוקפים את התגובות הטבעיות שלכם בתגובות משוחקות.
יכול להיות גם שהדבר קשור לנשימה. בטוח שהזכרתי את זה כבר בעבר.
נשימה נכונה אצל שחקן היא הבסיס להכל. הרבה פעמים כשרואים את המשחק, זה נובע מזה שרואים את חוסר הנשימה. הברקס על החמצן שנכנס אל ויוצא מהריאות מבליט את המלאכותיות שבמשחק.
שימו לב אם זה נכון לגבייכם. קחו את הזמן, נישמו תוך כדי הסצינה, ותראו איך זה מרגיש לכם.
סיבה נוספת היא סוג של חוסר אמון בקהל.
אני אגיד את זה במילים אחרות. סוג של רצון לעזור לקהל להבין כל רגע בסצנה.
אני רואה את זה אצל תלמידים עם אחריות בימתית ומשחקית מאוד גבוהה.
מתוך רצון שהכל יהיה מושלם ושהקהל יבין כל רגע ורגע, הם עוזרים לקהל יותר מדי.
הם כאילו אומרים לקהל – תראה – כאן אני עצוב, וכאן אני כועס, וכאן אני מנסה לאיים על הדמות השנייה, וכו וכו.
סימכו על הקהל שלכן ועזבו אותו לנפשו.
הוא שם בשביל לחוות את החוויה שלו דרך המשחק שלכם.
הוא יבין מה שהוא צריך להבין, וככל שאתם תהיו אישיים ותהיו נוכחים, זה יעזור לו יותר מאשר לנסות להראות לו ולספר לו מה עובר עליכם.
כמובן שיש במאים שבאופן מובהק רוצים שיראו את המשחק אצל השחקנים שלהם כדי לעורר אפקט של ניכור, ועושים זאת מתוך בחירה מודעת (עיין ערך ברכט למי שמכיר). אני כמובן לא מדבר על המקרים האלה, שבהם המשחק מובלט מתוך בחירה ומתוך מודעות.
אני מדבר על מקרים כמו אצל התלמידה שלי, שבהם היא מנסה לעשות משהו אחד ויוצא משהו אחר. היא מנסה לשחק בצורה שתגרום הזדהות, אבל יותר מדי רואים את משחק, פחות רואים אותה.
אז מה עושים?
אין שיטת על. אין טכניקה אחת שמתאימה לכולם ופותרת את הבעיות. זה לא מתמטיקה.
כשאתם נכנסים לסצנה שיכחו מהכל. הגיבו בצורה מלאה. התבוננו בצורה מלאה. הקשיבו לפרטנר שלכם בצורה מלאה. ולאט לאט פתחו מודעות לאפקט של המשחק ולאותנטיות של הרגע.
