באוגוסט נסענו לאכזיב,
חופשה בים,
מקס הבן שלי בן 6 לקח את הגלשן החדש שלו.
הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה, מה המטרה שלו,
הוא רוצה להיכנס למים עם הגלשן,
לתפוס גל גדול ולגלוש עליו עד החוף.
והים מדהים,
והגלים מעולים,
והוא נכנס ומתחיל במשימה.
הולך עם הגלשן בנחישות, ואני לידו,
הולך כנגד הגלים נכנס קצת לעומק (קצת, לא יותר מדי),
מוצא את המקום הכי מושלם בשבילו כרגע,
מסתובב ומחכה לרגע המתאים.
לפעמים הוא תופס את הגל בדיוק בשנייה הנכונה ברגע הנכון בתזמון הנכון.
קופץ על הגלשן ונשכב עליו,
ושועט קדימה לעבר החוף,
בלי מאמץ,
בלי לעשות כלום,
בלי נפילות,
רק מוצא את הרגע הנכון ומשחרר,
אבל באמת משחרר.
נותן לים לעשות את הכל,
וזהו.
אבל הרבה פעמים הוא ממש לא תופס את הגל בשנייה הנכונה.
הוא עולה מוקדם מדי או מאוחר מדי,
הוא נופל לתוך המים ובולע מלא מים,
הוא מאבד את הגלשן בין הגלים,
הוא מתהפך לתוך עצמו לתוך הים,
אבל מיד קם ולא מתייאש,
ועדיין מנסה לעלות על הגל הזה,
הגל הלא נכון,
בלי להתייאש,
ונופל עוד פעם,
ומנסה עוד פעם,
ומגיע לחוף תשוש קצת מבואס בלי אוויר ואחריי המון מאמץ.
ומיד חוזר לעוד סיבוב.
הוא מבין, ואני מבין ביחד איתו,
שהאימון הוא בכלל לא באיך לגלוש,
אלא אימון בתיזמון או בעיתוי,
אימון באיך למצוא את הרגע המושלם להתחיל את הזה,
ואימון באיך לשחרר בצורה מלאה.
כי ברגע שתופסים את הגל נכון אין מה לעשות חוץ מלתת לו לקחת אותך
עד החוף
הכי בסבבה.
זה לא אימון בגלישה,
זה אימון ב-מתי לעלות על הגלשן על הגל.
לפעמים אתה מתחיל את הסצנה שלך או את התרגיל שלך,
ומה אני אגיד לך – אתה תופס את הגל.
ואתה מרגיש את זה.
אתה נכנס לבמה,
ומהשנייה הראשונה הכל עובד בצורה הרמונית ומעולה,
אתה מרגיש מחובר לעצמך ולפרטנר,
אתה מרגיש חוסר מאמץ,
אתה מרגיש שהרגשות והרצונות והטקסט והמקום והדמות והכל כל הדברים האלה פשוט יושבים במקום,
והסצנה כאילו לוקחת אותך לגלישה.
אתה לא באמת עושה הרבה חוץ מלהגיב למה שקורה בצורה הכי משוחררת ומלאה,
תפסת את הגל, התחלת את המשחק שלך בדיוק בשנייה הנכונה,
ואז הכל קורה מעולה ומושלם ונכון.
ולפעמים אתה ממש לא תופס את הגל.
מהשנייה הראשונה שאתה מתחיל לשחק את זה,
אתה מרגיש שזה לא עובד.
וזה כמו איזו תאונת רכבת,
זה הולך ומסתבך,
זה מסורבל ותקוע ולא זז כמו שצריך,
ואתה מודע לכל מילה,
ואתה מרגיש כאילו כל הזמן אתה נופל וקם ולא מצליח לשחק כמו שצריך,
ולא מצליח להביא את עצמך לתוך הסצנה הזאת,
וכל הזמן בולע מים ונופל ומאבד את הגלשן שלך,
ואתה מבין שכנראה לא חיכית לשנייה הנכונה להתחיל הזה,
וזה אסון.
(או יותר נכון – אתה מרגיש כאילו זה אסון).
כאן אני כאילו אמור לתת לך פתרונות,
להגיד לך איך אתה יכול ״להציל״ את הסצנה,
ומה כדי לך לעשות כדי שהמשחק שלך יהיה משובח תמיד.
אבל למען האמת, אני חייב להודות שאני אוהב את שתי הווריאציות.
אני אוהב לראות משחק הרמוני נטול מאמץ,
משחק כזה מלא בשהראה שהכל עובד כמו שצריך,
וזה צובר מומנטום בסצנה,
אני אוהב את זה,
ואני בעיקר אוהב את תחושת הסיפוק של השחקן,
את ההנאה שלו מהגלישה,
ויש לזה אפקט צפייה חזק וקל.
אבל גם כששחקן נאבק עם עצמו על הבמה מולי,
כשיש קושי אמיתי בביצוע
(ולא רק קושי של הדמות בעלילה שלה),
וכשיש מן סירבול כזה ותקיעות,
וכשיש תחושת תבוסה קטנה של השחקן,
ויש הבנה שזה לא הולך,
וכל זה גם תופס מומנטום – מן מומנטום שלילי,
וכל הדברים האלה קורים מול העיניים שלי כשהשחקן מנסה הכי טוב שהוא יכול,
גם את זה אני ממש אוהב.
כלומר לא יודע אם המילה היא ״אוהב״,
אני לא אוהב כששחקנים שלי מרגישים רע עם מה שהם עושים.
אולי המילה היא ״מתחבר״,
אני מתחבר לזה,
אני מרגיש הזדהות עם התשוקה הבלתי ממומשת למשחק משובח,
אני מרגיש שאני בעדו ושאני רוצה שהוא יצליח,
אני מרגיש קושי צפייה,
אני מרגיש מבוכה לפעמים,
אני מרגיש התנגדות,
אני מרגיש שאני רואה את השחקן הזה עכשיו באמת,
והוא מנסה להתגבר, והוא נשבר מבפנים לפעמים,
וזה הכי דרמטי בעולם.
בקיצור יש לי חווית צפייה מאוד מעורבת ודינמית כששחקן לא תופס את הגל.
מה אני אומר עם כל זה בעצם.
אל תנסה לפתור את זה כשלא הולך.
תן למה שקורה לך מול הסצנה ומול הפרטנר להיות הדבר עצמו.
תבין שגם ברצף נפילות וכישלונות יש כח.
תיפול מהגל בענק, תבלע מלא מים, תתפדח מהפדיחה,
תשנא את זה ותחכה שזה ייגמר.
ובסוף תזכור שזה כולה גל.