יש שחקנים שצריכים פירגון, יש שחקנים שצריכים גבולות. יש שחקנים שאוהבים לדבר על הרגשות, יש שחקנים שרגשות מכניסים אותם ללחץ.
יש שחקנים שרוצים לרצות את המורה, יש כאלה שמתווכחים איתו. יש שחקנים שצריכים זמן ורוגע, יש שחקנים שצריכים מתח באוויר ודחיפות. יש שחקנים שנשברים מהר, יש שחקנים שלא מושפעים מספיק. יש כאלה שצוחקים הרבה ממבוכה, ויש כאלה שמתחבאים בתוך קשיחות.
יש שחקנים שאוהבים אותך, יש שחקנים שלא. יש שחקנים שלוקחים אותך ברצינות, ויש כאלה שפשוט לא קולטים אותך. יש כאלה שמתרגשים, יש כאלה שהכל מבלבל אותם. יש שחקנים שמאוהבים בעצמם, ויש כאלה שלא מאמינים בעצמם, יורדים על עצמם. יש שחקנים שלא מקשיבים. יש שחקנים שמוותרים על העמדה שלהם.
כל שחקן הוא יחיד במינו. כל אחד צריך משהו אחר, כל אחד צריך גם סוג תקשורת אחר.
כשאני נפגש עם תלמיד או תלמידה חדשים, אחד הדברים הראשונים זה למצוא את סוג התקשורת. איך לדבר איתם. זה שלב מאוד חשוב בעיניי. איך להגיע אל התלמיד בצורה שתעזור לו ליצירתיות שלו, ואיך להביא אותו לידי הבנה אינדבידאולית של משחק.
אני אומר הבנה אינדבידואלית של משחק, כי אני לא מאמין בשיטה. אני לא מאמין בשיטה אחת שמתאימה לכולם, ונכונה לכולם, ויעילה לכולם. אני מאמין שחלק מאימון המשחק זה מציאת שיטת אישית, מציאת מנגנון שמתאים רק לאותו שחקן או אותה שחקנית.
פעם היתה לי תלמידה שכל פעם לפני שהיא היתה מתחילה סצנה, היה לה מונולוג קטן של הקדמות והתנצלויות. לא היה לי מספיק זמן, או אני יודעת שזה לא טוב, או אני מרגישה קצת עייפה, או אני חייבת להסביר רגע לפני את הקטע הראשון, או כל דבר אחר. ומשום מה היה לי קשה עם זה. אני לא יודע. חשבתי שההתנצלויות האלה פוגמות בעבודה שלה, או לפחות ברושם הראשוני שהיא משאירה. חשבתי שהיא צריכה להיפרד מההתנצלויות ולהיות יותר בטוחה בעצמה. חשבתי שצריך לעזור לה להיכנס לעניינים בלי לבזבז זמן על כל הדיבורים בהתחלה. זה הרגיש לי שהיא לא לוקחת אחריות על העבודה שלה. אבל לא הצקתי לה על זה יותר מדי.
היא לא וויתרה על ההתנלויות. אבל אני לאט לאט התחלתי לראות משהו בעבודה שלה. ראיתי שהיא עובדת טוב מאוד ולפעמים אפילו מצויין. היא ממש מוצלחת. ופתאום קלטתי שכל הקטע הזה של ההתנצלויות וההקדמות אשכרה עוזר לה. זאת היתה תובנה משמעותית עבורי כי קלטתי שהבעיה עם ההתנצלויות היתה בכלל לא שלה אלא שלי. לה זה לא הפריע, והיא בכלל לא נתנה לזה רבע מתשומת הלב שאני נתתי לזה.
זה גרם לי להבין משהו עוד יותר מהותי על עצמי בתור מורה. לפעמים אני צריך לוותר. לפעמים מה שחשבתי בהתחלה שנכון בשביל התלמיד הוא לא נכון. ולפעמים אולי אני עסוק בלחשוב על צדקתי ולא לראות מספיק את התלמידה. תובנה מטורפת.
בשבועיים האחרונים פנו אליי ארבעה מורים למשחק בעקבות הבלוג הזה. הם רצו להגיד שהם מתחברים, שזה עוזר להם, ואפילו רצו קצת עצות וטיפים.
קודם כל, זה מחמיא לי בטרוף. זה נותן לי תחושה מדהימה לדעת שאני מצליח לעזור.
ומעבר לזה, אם אני חושב על הטיפ החשוב ביותר למורים למשחק, זה להקשיב. להקשיב לתלמידים. אני מלמד את התלמידים שלי הקשבה מהשעור הראשון. זה היסוד הכי חשוב למשחק ולנוכחות בימתית. וגם בשבילי, בתור מורה, להקשיב זה הדבר הכי חשוב. גם אם יש כלי דרמטי שאני חושב שהוא מושלם לתלמיד באותו רגע, גם אם אני משוכנע שהתלמיד הזה צריך לעבוד עכשיו על הרגשות שלו, גם אני חושב שסצנה מסוימת לא מתאימה לו, גם אם אני חושב שהוא צריך להפסיק להתווכח איתי או צריך להתחיל להסכים איתי או לבטוח בי, יכול להיות שאני טועה.
להקשיב לתלמיד, לא רק דרך האוזניים, לראות אותו לגמרי. לנסות לזהות יותר ויותר מה הדבר שהוא צריך ממני ואיך אני הכי יכול לעזור לו.