הדבר הראשון שאני מסתכל עליו כשתלמיד או תלמידה באים לשעור, זה איך התלמיד נושם. יש המון מידע בנשימות.
הנשימה משפיעה על המשחק באופן ישיר, ובעצם המשחק תלוי באיך התלמיד נושם.
מהנסיון שלי, חמישים אחוז מהעבודה, אם לא יותר, קשור לנשימות. כשבן אדם משחק כאילו הוא נושם, ולא באמת מכניס ומוציא אוויר, אז החמצן לא מגיע למוח ולא מגיע למרכזי רגשות בגוף. השחקן לא באמת מקשיב.
זאת בעיה.
אף אחד לא עושה את זה בכוונה. זה בדרך כלל נובע מהתרגשות או מקיפאון.
כשהשחקן מתחיל לנשום בצורה אמיתית, אז הטקסט נהיה הרבה יותר חי. יש יותר ניואנסים. וגם העיניים נפתחות. ההבעה הופכת להיות יותר עמוקה ומעניינת. לא קפואה.
אחרי שפותרים את עניין הנשימה, יש שתי דרכים שאפשר דרכן להתייחס לעבודת המשחק – אחת זה לשים את הפוקוס על השחקן עצמו, והשניה זה לדבר על הדמות.
יש שחקנים שנוח להם לדבר רק על הדמות.
מה עובר עליה? מה היא צריכה? מה היא רוצה? למה היא מתנהגת ככה? איזה סוג אנרגיה ואופי יש לה?
ויש שחקנים שיותר נוח להם לעבוד מתוך הסתכלות עצמית.
איך הדמות מזכירה לך אותך? מה אתה או את הייתם עושים במקומה? מה הסיטואציה שלה מזכירה לך מהחיים שלך?
ומשם העבודה על המונולוג או על הסצינה ממשיכים.
זה תהליך מרתק, עדין, שחלקים ממנו באים בקלות, ולפעמים מתעוררים קשיים.
האחריות שלי בתור מורה ומאמן שחקנים הוא לראות ולזהות איזה סוג הכוונה השחקן או השחקנית צריכים ממני.
בינתיים שימו לב לנשימות שלכם כשאתם משחקים. שימו לב שאתם באמת מכניסים ומוציאים חמצן לגוף.
[צילום- חנני הורוביץ, מתוך סדנת ינואר 2017]