לפעמים אני הולך ברחוב ורואה מישהו שקוע מאוד מאוד במחשבות שלו. הוא כנראה חולם בהקיץ. מפנטז. כשאני רואה דבר כזה אני מיד מסתקרן. זה נראה כאילו עולם ומלואו מתחוללים בעולמו הפנימי. המון ניואנסים, שינויים קטנים במבט, האנרגיה מאוד דינמית ומדוקדקת. זה מעניין. זה מעניין לצפות בזה מהצד. וזה מראה שהבן אדם מסור לפעולה פנימית במאה אחד – פעולת הפנטוז. לפנטז.
אני חושב ששחקנים לפעמים מפחדים לפנטז על הבמה. למה? אולי כי פינטוז זה מאוד פרטי. המחשבות האינטימיות ביותר שאף אחד לא יודע עליהם, הרצונות הקטנים – חלקם מן הסתם מעוררים תחושות טובות וחיוביות, חלקם מן הסתם אפלים – כנראה השחקן חושב שאם יעז לפנטז על הבמה מול אנשים, כולם יראו את זה. אז זהו שלא. מה שיראו זה את ההבעה על הפנים שלו. לא את תוכן הפינטוז עצמו.
לפנטז. לפנטז תוך כדי הסצנה. בפינטוז יש פרטים מאוד מדויקים ומאוד חושיים – מראות, ריחות, מגע. בפינטוז יש מרחבים עצומים ואין סופיים של מידע. זה חסר גבולות ומגבלות לחלוטין.
הרבה טכניקות משחק דורשות מהשחקן להשתמש בזיכרונות. הזיכרונות, כך טוענים, הם כלי פרקטי להעלאת תחושות ורגשות על הבמה. אני מסכים עם זה מאוד, ולפי הנסיון שלי עבודה עם זכרונות היא מאוד מוצלחת לאנשים מסויימים.
אבל מה עם דמיון, מה עם פנטזיה? לפעמים שוכחים להשתמש בזה. תארו לכם סצנה שאתם יושבים על כסא ומחכים לדמות אחרת שתיכנס לחדר. אתם יכולים לפעול (למעשה אתם חייבים איזושהי פעולה פנימית או פיזית כדי לקדם את המהלך הדרמטי), אתם יכולים לעבוד עם רגש ואתם יכולים גם לפנטז. להעסיק את עולמכם הפנימי בפנטזיה זו או אחרת. תארו לכם כמה זה מעניין לצפות בדבר הזה מהצד.
הפנטזיה כמובן יכולה ללכת להמון כיוונים. זו יכולה להיות פנטזיה חיובית מאוד, לראות את עצמכם עוברים משהו טוב. זו יכולה להיות פנטזיה שלילית מאוד – מה הדבר הכי נוראי שיכול לקרות לכם. זו יכולה להיות פנטזיה לגביי מישהו אחר – לפעמים אדם מתאר לעצמו מה הוא הולך לעשות למישהו אחר – אולי מתוך רצון לנקום, אולי מתוך רצון לחזר – לא משנה מה. שימו לב שמתישהו הפנטזיה מסוגלת להגיע למצב שהיא מקבלת חיים משל עצמה. ואז גם, בדרך כלל, זה הופך ממשהו מאוד פנימי ומחשבתי למשהו מאוד פיזי ואנרגטי. כלומר הקהל יתחיל לראות את האפקט בגוף השחקן, בהבעות שלו, באנרגיה שלו, בנשימה שלו.
כשמפנטזים על הבמה, השתדלו להגיע לפרטים הכי מדוייקים והכי אישיים. אני מזכיר לכם – אף אחד לא הולך לדעת על מה אתם חושבים באמת. אז אם יש לכם פנטזיות אסורות, או מביכות, או מסוכנות, או אפילו מטופשות – אפשרו לעצמכם לפנטז אותם על הבמה במאה אחוז. אני לא חושב שכל הסצנה צריכה לסבוב סביב הפנטיה – בכל זאת יש לכם סצנה לממש, דמויות לגלם, וסיפור לספר – אבל נסו ליצור רגע אחד או שניים כשאתם על הבמה, רגע שהוא פנטזיה פנימית אישית ואינטימית.
יש סוג נוסף של פנטזיה שניתן להשתמש בה באימון שלכם כשחקנים – וזה לפנטז איך תהיו על הבמה בסצנה או באודישן. לפעמים כשמתכוננים לתפקיד, יש הרבה חששות, יש הרבה עניינים ורצונות וברקסים. כשאתם עובדים על זה, הרשו לעצמכם לדמיין בעיניי רוחכם איך הסצנה תתממש, ואיך אתם תהיו בתוכה. צרו לעצמכם תמונה מנטלית של עצמכם בסצנה, בוורסיה הכי מוצלחת שיכולה להיות. התמונה הזאת, אם היא מאוד חזקה, מסוגלת לייצר תוצאות ברורות.
היתה לי תלמידה שמאוד רצתה לבכות בסצנה. היא ניסתה בכל כוחה – היא עבדה על טכניקות, היא חקרה את הדמות, היא ניסתה להיזכר, היא ניסתה לאלץ – ושום דבר לא עבד. יום אחד אמרתי לה בתחילת השעור – עצמי את העיניים, ודמייני שאת רואה את הסצנה מבחוץ, כלומר את רואה את עצמך משחקת בסצנה. ודמייני שאת בוכה בכי נפלא בדיוק במקום הנכון ובזמן הנכון. באותו יום היא לא הצליחה לבכות. אבל שבוע אחריי, כשהיא ביצעה את הסצנה שוב, כאילו נפתחו ערובות השמיים בתוך העיניים שלה, והכל יצא בצורה מאוד מרגשת ונקייה. מסתבר שכל יום היא הקדישה מספר דקות לפינטוז הספציפי הזה. וזה עבד. זה לא אומר שזה יעבוד בשביל כולם, אבל שווה לנסות.
אז כולם לפנטז. פנטזיות אישיות. פנטזיות שרק אתם יודעים מה קורה בהן. פנטזיות אכזריות, פנטזיות של אושר, פנטזיות שיכולות להתממש ופנטזיות שאינן מציאותיות בשום צורה. אני ממליץ לכל אחד ואחת לנסות לפנטז את הפנטזיה הכי אסורה ואישית שלכם – זאת שאסור שאף אחד יידע מה קורה בה – מול הקהל שלכם. אני בטוח שזה יהיה מאוד מאוד מעניין.