קטגוריה: לימודי משחק

אולי הספר שהכי השפיע עליי בתור מורה למשחק.

מסופר כאן על יוסף ז׳אקוט, מורה ופילוסוף מהמאה ה18,

שגילה ופיתח נקודת מבט על הוראה,

שבה המורה לא צריך לדעת יותר מהתלמיד כדי ללמד אותו.

יום אחד הוא קיבל כיתה של דוברי פלמית והיה צריך ללמד אותם צרפתית,

אבל הוא לא ידע פלמית,

אז הביא להם ספר מתורגם לצרפתית,

וביקש מהם לתרגם חצי ממנו, לעבוד עם שתי השפות,

בהתחלה מילה ועוד מילה,

ואז משפט ועוד משפט,

ואז פיסקה ועוד פיסקה,

ואחריי שהם עשו את זה,

הם ידעו צרפתית.

הוא לא לימד אותם,

הוא לא ידע את השפה כדי ללמד אותם,

הוא רק נתן להם הנחיות,

והם עבדו עם רצון חזק ללמוד, ועם אימון.

ואז הוא בדק את זה בעוד דרכים-

הוא לימד פסנתר בלי לדעת לנגן,

הוא עבד עם איכרים אנאלפבתים ועזר להם ללמד את הילדים שלהם לקרוא,

והוא הבין שאת כל הדברים החשובים אף אחד לא מלמד אותנו-

אף אחד לא לימד אותנו שפת אם, אף אחד לא לימד אותנו ללכת,

הכל אנחנו לימדנו את עצמנו.

וזאת הפילוסופיה שלו ב 3 נקודות:

1. לכולנו יש אותה רמת איטליגנציה מובנית בתוכנו. המורה לא יותר אינטליגנט מהתלמיד – הוא רק יודע יותר ממנו כרגע.
2. לכל אחד יש את היכולת ללמד את עצמו הכל אם רק ירצה מאוד.
3. הכל זה הכל (על זה אני לא אפרט – אם אתם רוצים תקראו).

וכשהתחלתי ללמד משחק הייתי קצת בפוזה שאני כאן כדי ללמד אתכם ואני יודע משהו שאתם לא ואני מבין יותר מכם (ככה גם אני למדתי וככה רוב העולם מלמד ולומד).

ואחריי שקראתי את הספר הבנתי בצורה עמוקה שאני מורה עם יכולת הבנה שווה לחלוטין לתלמיד,

ובתכלס הוא יכול ללמד את עצמו בלעדיי,

אבל כן יש תפקיד למורה והתפקיד הזה לעזור לתלמיד ללמד את עצמו,

וברור שיש לי יותר נסיון וידע ואולי יכולת התבוננות,

אבל זה רק כי למדתי את זה,

לא כי יש בי יכולת מובנית יותר עליונה על התלמיד.

ואתם לא מבינים בכלל כמה זה השפיע עליי,

ושיחרר אותי

וגם שיחרר את התלמידים שלי,

וכל פעם שאני עובד עם תלמיד על הבמה אני הרבה יותר פתוח למה יכול לצאת,

איזה משחק יצא,

ואיזה נוכחות בימתית תצא,

וכל האפשרויות פתוחות,

לתלמיד יש יכולות וידע שרק מחפשים לצאת,

ואני כאן כדי לייצר את הסביבה ואת האפשרות שהדברים יצאו,

לא כמו שאני חושב,

ולא בדרך אחת נכונה שהיא כאילו שלי,

אני המורה הלא יודע.

ולמי שיש כח אני ממליץ כל כך על הספר הזה,

הוא לא רק על משחק,

ולא רק על הוראה,

הוא אשכרה רוחני בעיניי.

כולנו שווים ברמת האינליגנטציה שלנו,

כולנו יכולים ללמד את עצמם הכל,

רק צריך לדעת את זה, וצריך רצון מאוד חזק ללמוד,

וצריך מורה – או כמו שהוא קורא לו המורה הלא יודע או המורה השיוויוני – שיהיה לידינו כשאנחנו עושים את זה.

כל אחת מתקדמת בקצב שלה, כל אחד עובר שינויים בהתפתחות שלו כשחקן בצורה אחרת, כל אימון משחקי הוא אישי ושונה מהאחר.

ופעם היתה לי תלמידה שהיתה לי איתה התחלה די קשה.

קשה במובן שהיא לא מצאה את מקומה על הבמה, ולא הצליחה להתחבר לתרגילים ולדמויות ולפרטנרים, ולא הצליחה להתחבר אליי, ואני גם כנראה לא הצלחתי להתחבר אליה, ובשיעורים הראשונים ניסיתי לתת לה פידבקים שחשבתי שיקדמו אותה אבל זה רק סגר אותה,

והרגשתי שאין בינינו תקשורת וזה משפיע על הנוכחות שלה וזה משפיע על היכולת שלנו בתור מורה ותלמידה להפרות זה את זו ולעבוד ביחד למען משחק משובח.

ובזמן הזה חבריה לכיתה לומדים ומתקדמים ומקבלים תובנות ומתחברים לאיכויות בימתיות שונות – אתם יודעים – עוברים מהלך.

וזה היה מבאס.

זה היה מבאס בשבילי ואני בטוח שגם בשבילה.

ואחריי כמה שיעורים אמרתי לעצמי – אל תנסה לפתור את זה או לנסות בכח, תניח לה.

תן לה לחוות את השיעור מתוך המקום התקוע והמתנגד והמתבאס, וחכה שנייה.

ועבר סמסטר שלם, ואין לנו את זה.

ואז, יום אחד בתחילת הסמסטר השני, היא באה עם סצנה, ופאקינג הפגיזה.

מה זה הפגיזה – השאירה את כולנו בהלם.

היא היתה כל כך מחוברת לדמות וכל כך בתוך נוכחות לא מתאמצת ומשתנה,

והיתה תחושה שמשהו מאוד משמעותי עובר על הדמות שהיא גילמה,

והרגשנו שהיא מתגלה בפנינו,

והמשחק שלה הרגיש חד פעמי כזה ומיוחד,

והיה ממש קסם על הבמה,

וכולנו בכיתה התעלפנו עליה, והיא היתה ממש מרוגשת מהביצוע,

ואני כל כך התרגשתי באותו רגע, שאני עד לדבר הזה,

וכל כך התלהבתי מהאימון המשחקי שלה.

ואני אוהב את זה שלפעמים מתבשלים מבפנים,

וגם אם ברמת התוצאה זה לא נראה שקורה כלום,

והמשחק נראה סתמי ולא מחובר,

בכל זאת יש כוחות פנימיים שעובדים,

ויש כנראה ספיגה של תכנים ושל טכניקות בצורה תת הכרתית או משהו,

ויש התפתחות לא נראית,

ואז זה פתאום יוצא החוצה,

ואני עף על זה.

זיכרו שההתפתחות שלכם ייחודית לכם,

יש כאלה שמתקדמים בצורה לינארית,

יש כאלה שמתקדמים ונסוגים,

יש כאלה שמתבשלים ואז עפים,

וממש נסו לא להשוות לאחרים בשיעור (למרות שזה כמעט בלתי אפשרי),

ותמשיכו להיות באימון שלכם,

ותהיו סקרנים לתהליך שלכם,

ותחכו לרגע של הקפיצה,

ותהנו.

(בתמונה הגשה בבית הספר לתיאטרון חזותי ב 2013).

לפני כמה ימים פרסמתי ווידאו על התמודדות עם רגשות שליליים,
ואמרתי שלא צריך ישר לטפל בכל רגש שלילי שאנחנו חווים או להילחם בו,
ולהיזהר לא ליפול למלכודת של לחשוב שמשהו לא בסדר איתי אם אני חווה רגש ממש שלילי וחזק,
ושבסופו של דבר זה עוזר למשחק שלכם.

והנה אתמול קיבלתי תשובה למשרה שממש ממש רציתי,
משרת הוראה במקום יוקרתי,
שהשקעתי זמן בהגשה שלה,
והייתי בטוח שאני הכי מתאים בעולם,
וממש ראיתי את זה קורה והתרגשתי מזה,
והודיעו לי שלא עברתי לשלב הבא.

ואני מקבל את התשובה השלילית,
ואני מרגיש דבר ראשון עלבון,
עלבון עמוק כזה שמרגישים בגוף ולא רק בנפש,
עלבון כמו של ילדים שחושבים שלא רוצים אותם.
וגם אכזבה.
ותחושת כשלון.
ובושה.
פדיחה.
עצב.
וגם התקרבנות בכיינית שאוף זה לא הגיוני ולא מגיע לי ולא יכול להיות.
ותחושה שבא לי לנקום ולהחזיר להם.

ואני מרגיש שהבטן שלי מתהפכת מבפנים והיא כבדה ויש לי בחילה.
ויותר מכל תחושה של חוסר ערך עצמי.
הכי דרמה.
הכי נמוך.

ואם הייתי דמות, והייתי מסתכל עליה מהצד נראה לי שהייתי אוהב אותה ממש,
כלומר אם הייתי עכשיו קהל שרואה את הדמות ברגע עצוב ודחוי כזה,
אז הייתי הכי בצד שלה,
הכי מעודד אותה,
ורוצה שיהיה לה טוב,
ומזדהה איתה,
ואולי משהו בסיטואציה היה עושה לי עצוב אבל גם מרומם את רוחי.

ואני חושב על השחקנים והשחקניות שאני מלווה ואיך הם חווים אכזבות וכמה פעמים הם מקבלים לא,
על תפקידים, ועל הזדמנויות.
וכמה פעמים הם השקיעו במשהו שלא הלך להם, או לא הלך להם כמו שהם חשבו שזה יילך.

ואז הדמות הזאת שהיא אני, עם כל התחושות האלה,
צריכה להתנהל בחיים שלה.
וכבר היה אחרי הצהריים,
והתארגנתי להוציא את הילדים מבית ספר,
ולשלי יש בלט,
ואני מארגן את התיק שלה,
ומקס הולך לחבר, אז אני מארגן את אלבום הפוקימון שלו,
ואני בפעולה,
אני ברגש קשה,
אבל הוא כבר משתלב בפעולה,
ואני זז, ואני מרגיש,
והכל ביחד,
וזה מזין אחד את השני.
ואני אוהב את זה,
כלומר אני לא אוהב את התחושה אבל אני אוהב את המנגנון,
ואיך הדברים קשורים,
איך הפעולה והרגשות,
איך הפיזיות החיצונית והעולם הפנימי,
בונים התנהגות של דמות.
ואני נותן לזה לקרות.

ואז בלי שאני שם לב, אחריי שהילדים כבר איתי, אני קולט שהתחושה הקשה עברה.
אני כבר לא שם.
אני כבר במקום אחר רגשית.

הרגש תמיד זז.
הרגש תמיד מתגלגל עם עצמו ומשתנה.
וכשאתם מגלמים דמות הרגש ביחד עם הפעולה יביאו לדמות הזאת התנהגות ספציפית,
שמגיבה לעולם החיצוני והפנימי שלה,
ואז זה משתנה לה, זה מתגבר, או דועך,
אבל כל הזמן משתנה.

ואני מת על זה.

(צילום @hadar.alfasi הנפלאה מפעם)

לפעמים אני רואה מופע שאני עף עליו וחושב שהוא מעולה, ושומע מקולגות שלי שזה היה זוועה.

לפעמים יש שחקן שהוא מחריד בעיניי ואני שומע סביבי סופרלטיביים לגביו מכאן ועד להודעה חדשה.

ואני אוהב את זה.

אני אוהב מופעים מפלגים.

אני אוהב משחק מפלג.

אני אוהב אמנות מפלגת.

אני אוהב שזה יוצר שיח עם דיעות שונות לכאן ולכאן.

ואני אוהב ממש את אוסקר וויילד.

היצ׳קוק מספר לטריפו על חלומות ועל רעיונות שמגיעים בחלום.

וכך הוא מספר – תסריטאי אחד היה מתעורר בלילה באמצע חלום עם רעיונות מבריקים לסיפורים ולדמויות.

ובבוקר היה שוכח הכל.

ערב אחד הוא החליט להניח פנקס ועט ליד המיטה, וכשיתעורר עם הרעיון – מיד יכתוב אותו.

וזה קרה.

הוא באמת חלם רעיון אלוהי, ובאמת התעורר וכתב את הרעיון.

ובבוקר, כשצחצח שיניים, נזכר שהיה לו איזשהו רעיון מצוין לתסריט באמצע הלילה, ואיזה מזל, הוא חשב לעצמו, שכתב את הרעיון!

רץ לחדר, פתח את הפנקס, והסתכל על מה שכתב – ״ילד פוגש ילדה״.

התסריטאי, היצ׳קוק מספר, התאכזב עד עמקי נשמתו. זה הכל?

היצ׳קוק לא מאמין בחלומות. כלומר הוא מאמין אבל הוא לא מסתמך עליהם לגמרי. הוא חושב שלפעמים חולמים משהו שנראה כמו הברקה באמצע הלילה, ובבוקר זה נראה כמו רעיון מחריד וסתמי. הוא כן מאמין בעבודה מדוקדקת ועמוקה על כל רגע ורגע בסרט.

אני מאמין בחלומות, אבל אני גם מאמין שלפעמים החלום הוא רק סטרטר, הוא התחלה של משהו שהופך למשהו אחר, ואני מאמין שלפעמים מה שחלמתי כבר עובר גלגולים ומשנה את צורתו.

כנראה שצריך אישזהו איזון בין חלום ובין פרקטיקה,

בין התמימות של הפנטזיה, לבין הסיזיפיות של האימון,

בין האינסופיות של החלום, לבין המגבלות של האימון היצירתי היומיומי.

ובכל מקרה – הספר הזה – טריפו מראיין את היצקוק – הוא סוג של קריאת חובה לקלנוענים. כשלמדתי קולנוע כולם היה קרועים על הספר הזה, וגם אני.

ונראה לי שיש אותו גם בעברית.

יש בתוכו שיחות ספציפיות על רגעים ספציפים מתוך הסרטים, וגם שיחות על קולנוע באופן כללי, וגם שיחות על יצירה, על מה זה אומר ליצור, על פרקטיקות של יצירה, ובעיקר יש כאן מפגש בין שני יוצרים שהם כאילו ממש שונים זה מזה אבל הכי מוצאים נקודות השקה.

אני אוהב יצירה, משחק, בימוי, כתיבה. ואני אוהב גם את הדיבור ואת השיח סביב זה. ממש.

ממליץ.

מה שעובר לנו בראש זה עולם אינסופי בלי גבולות.
זה די פסיכי.

כשאנחנו חושבים על משהו מתוך העולם האינסופי הזה, רואים את זה על הפנים שלנו, בעיניים, בנשימה, וגם בגוף.

ואנחנו צריכים להיות יצירתיים ונועזים לבחור על מה לחשוב ובמה להיזכר או מה להמציא.
בתוך הראש והחושים.

ולא לפחד- אף אחד לא ידע באמת מה קורה לכם מבפנים.

אז אני מעודד אתכם להצליח להרהר על דברים שבחיים לא הייתם מעיזים להרהר עליהם בנוכחות מישהו אחר,
להרהר על משהו שלוקח את הסצנה ואת הדמות למקום יותר חריף וקיצוני ומערער.

אף אחד לא ידע ואתם תביאו משחק משובח ועמוק ואישי.

למדתי בסטודיו למשחק של לי שטרסברג ב 1995,
זה היה מזמן,
ולא יודע בדיוק איך אפילו הגעתי לשם,
אבל היתה חוויה מדהימה בכל כך הרבה רמות.
לגמרי הערצתי אותו ואת השיטה שלו.

ואז התפתחתי עם עצמי למדתי עוד כמה דברים.
ונוצרה בי התנגדות די גדולה לכל מה שהוא לימד,
כי הקטע הזה של להתנתק מהסצנה
ולהתחפר פנימה לזכרונות מהעבר
נראה לי יותר ויותר מיושן וגם לא משרת את הסצנה.

אבל אני זוכר את הסטודיו,
ואני זוכר את ריח,
ואני זוכר את החללים העצומים,
ואת המורים,
ואת השכונה ואת הבית קפה ליד, ואת הבר ליד,
וממש הרגשתי שאני חי בסרט.

ובזמן האחרון יש לי חיבה מסוימת לשיטה הזאת,
אבל בהפוך,
זה נראה לי פתאום כל כך חתרני
לזנוח את הסצנה לטובת התבוססות עצמית,
כלומר זה כל כך לא נכון משחקית,
שאני קצת אוהב את זה.
זה כאילו שמישהו יעשה כל מה שאסור לעשות במשחק שלו.
לא יקשיב לפרטנר,
לא יתעסק בסיטואציה,
אלא רק בעצמו ובאיזה זכרון חבוי מגיל 6.

אני גם מעריץ בסתר את המגלומניה של לי שטרסברג הבן אדם.
הוא אשכרה חי בסרט שהוא משנה את העולם
ומביא איזו בשורה שכולם חייבים לשמוע,
והוא לימד כאילו הוא איזה משיח או משהו.
וכולם העריצו אותו כזה ועישנו בזמן השיעור והיו פותחים את הנשמה שלהם
והרגישו כאילו הם חלק מההיסטוריה של התיאטרון האמריקאי המודרני.
ובתכלס הם היו.

לא זוכר הרבה מהספר.
יש כאן מלא חפירות שלו.
כנראה כולנו – המורים למשחק שביננו – נולדנו עם נטייה לחפור לתלמידים שלנו.

לפעמים הדמות פועלת בפזיזות,

ולפעמים הדמות מחושבת בפעולות שלה.

ולפעמים הדמות היא מאוד מחושבת,

אבל עושה פעולה אחת מתוך פזיזות,

פעולה גורלית,

שהופכת לה את החיים לגמרי.

תלמיד שלי היה ממש ממש מתוסכל אחריי סצנה שהוא ביצע.

והוא הרגיש זוועה – גם על הבמה וגם אחר כך.

אמר לי שהוא מרגיש כישלון, ושהוא לא מצליח לבטא את עצמו,

ושהוא חייב איכשהו לפתור את זה, ולמצוא הקלה.

ואני חושב לעצמי – איזה מעולה הוא היה בסצנה, ואיזה בעסה שככה הוא מפרש את מה שקרה לו.

ברור שאני כמורה – לא כיף לי שהוא מרגיש זוועות.

אבל כל כך אהבתי את הנוכחות שלו בתוך האנרגיה הקשה הזאת.

ואני שואל – למה חייבים לפתור את זה?

למה רגש קשה הוא לא מתאים?

למה אי אפשר לתת לזה להיות ולתת לזה את המקום בתוך הטקסט ובתוך הסיטואציה?

ואני שואל אותו זה קורה לך הרבה?

לפעמים.

וזה נשאר הרבה זמן אחריי?

שעה שעתיים.

ואז זה עובר.

ואני חושב לעצמי – וואלה.

הוא משחק תפקיד שמשפיע עליו בצורה אמיתית.

הוא מראה לנו, הקהל, את ההרגשה בזמן הווה.

הוא נשאר עם זה קצת אחריי ואז זה עובר.

(כמובן שאם מישהו היה אומר לי ששבוע שלם הוא על הפנים בגלל המשחק – אז זאת כבר באמת בעיה יותר עמוקה שאין לי את הכלים להתייחס אליה או לטפל בה).

ואני אומר לו – לא כל רגש שלילי הוא לא רצוי, ולא כל תחושה זוועתית היא עניין שצריך לטפל בו מייד.

להיפך – הקהל יראה אותך ויזדהה איתך ויראה את הרגשות שלו נמצאים אצלך עכשיו.

והוא אומר – אבל אני מרגיש שאני לא בא לידי ביטוי.

ואני אומר לו – איך אתה יכול להגיד על מה שביצעת עכשיו שלא באת לידי ביטוי??

זה אולי לא היה הביטוי שתכננת – אבל זה היה אמיתי, ואישי, ומתאים לסצנה ועצוב.

לא חייבים לפתור הכל.

לא חייבים לסדר את כל הרגשות מיד.

לא חייבים להיות בשליטה מוחלטת על איך שהדברים יוצאים מאיתנו בתוך הפעולות שלנו ובתוך הטקסט שלנו.

על הבמה, הרגעים הלא פתורים, הלא ״נכונים״, הלא נוחים הם לפעמים הלב של הסצנה.

ובסוף – הכל עובר.

סמכו על הרגע, וסמכו עצמכם.

(בתמונה נעמה ורבקה ואני מתוך סדנת קיץ 2021. צילם דן רוברט הנפלא).