אתמול בשיעור חשבתי על זה.
על השיא.
השיא של סצנה,
שיא רגשי,
או שיא קצבי,
או שיא של אינטנסיביות של פעולה,
שיא של קול,
של תנועה,
או בכלל שיא של הדמות במחזה כולו.
שיא.
ואני קולט שכנראה זה תקופתי אצלי.
פעם ממש הייתי מחפש את זה,
והייתי מכוון את התלמידים שלי
למצוא את השיא
לשאוף אליו.
(גם כתבתי על זה בבלוג שלי – אתם יכולים לקרוא כאן http://www.haimabramsky.com/?p=514).
ואתמול עולה תלמידה,
ועושה תרגיל,
והוא לא הולך לשום מקום,
כלומר לשום שיא.
זאת פשוט נוכחות בימתית קסומה וכנה,
היתה שם פעולה,
והיה גם טקסט,
אבל זה לא היה ״דרמטי״ במובן של שיא.
זה היה רגע בימתי מתמשך ומופלא,
מלא ניואנסים ודינמיקה,
הכי רחוק ממבנה או מסגרת,
הכי רחוק משיא.
וחשבתי לעצמי – איזה כיף.
משחק ונוכחות בימתית – זה לא מתמיטקה.
זה לא מדעים.
יש כל כך הרבה אופציות,
כל כך הרבה אפשרויות.
הרגע עצמו,
ההווה שלכם על הבמה או מול מצלמה,
הרבה יותר חשוב מהתיאוריות והטכניקות וממה נכון ולא נכון.
וגם יותר חושב ממה שהמורה שלכם חושב ואומר שצריך להיות – וזה כולל כמובן אותי.
וגם חשבתי לעצמי,
איזה כיף זה להשתנות.
למצוא דרכים חדשות להתבונן בבמה ובתלמידים שלי.
למצוא גמישות לגביי האמונות שלי של מה נכון ולא נכון במשחק ובהוראת משחק.
להיות פתוח למה שהתלמידים שלי יכולים ללמד אותי ולא רק מה שאני יכול ללמד אותם.
אז אולי הפוסט הזה הוא בכלל על גמישות.
ועל שינוי.
ולגביי השיא-
אני עדיין אוהב שיאים, ואני מוצא שאני גם אוהב חוסר שיאים.
וגם בשבילכם – אל תהססו ללכת נגד מה שנכון,
ומצד שני גם אל תתעקשו יותר מדי
ואל תיצמדו לאמונות שלכם ולהרגלים הבימתיים שלכם.
הכל תלוי ברגע ובהקשר.
[צילום – חנני הורוביץ, מתוך סדנת ינואר 2017]