קטגוריה: ציוצים על משחק

משהו קטן שנותנים לו תשומת לב הולך ותופס מומנטום ונהיה גדול.

משהו קטן על הבמה, פעולה קטנה ועדינה, שנותנים לה תשומת לב יכולה לתפוס את כל הבמה.

משהו אצל הפרטנר שאנחנו משחקים מולו, משהו ספציפי בדיבור שלו או במבט שלו או במגע שלו, משהו אחד אצלו שנותנים לו תשומת לב הופך למשמעותי.

וגם הפוך – דבר שלילי קטן שמציק לנו ואנחנו נותנים לו פוקוס קטן יכול להפוך להר.

מישהו מעצבן בשיעור או בהפקה או סתם בחיים שאנחנו נותנים לו תשומת לב – זה הולך ונהיה גדול יותר ויותר והוא נהיה לבלתי נסבל.

רגע קטן ומעצבן שהיה לי אתמול או בשבוע שעבר או כשהייתי בן חמש שאני חושב עליו ונותן לו עוד תשומת לב ומזין אותו עוד במחשבות שלי הופך להיות סיוט.

The act of paying attention.
זאת פעולה. לשים לב למשהו זאת פעולה.

מה שנחליט להזין בתשומת הלב שלנו על הבמה או מול המצלמה, יתפוס נפח ויגדל. וזה מהמם. אז אפשר לבחור את מושא שימת הלב, אבל באותה מידה, אם אנחנו מוטרדים ממשהו, וכאילו לא שמים לב שהפוקוס שלנו על הדבר, זה לא ישאיר מקום להיות פנויים להתעסק בעניינים שיכולים להתפתח אצלנו כרגע.

ואני אוהב את קיאנו ריבס ממש,
ואני אוהב את איך שכל עולם האינטרנט קרוע על הבן אדם הזה,
ואני אוהב לראות ראיונות איתו בטיק טוק שקופצים לי בפיד,
ואני אוהב ממש את מה שהוא אומר כאן,
ואני באופן אישי לגמרי מנסה לבחור בתור מורה ובתור בן אדם לאן להפנות את תשומת הלב שלי בכל רגע ורגע, ולדעת שזאת פעולה שתיקח אותי רחוק.

לפעמים אני רואה מופע שאני עף עליו וחושב שהוא מעולה, ושומע מקולגות שלי שזה היה זוועה.

לפעמים יש שחקן שהוא מחריד בעיניי ואני שומע סביבי סופרלטיביים לגביו מכאן ועד להודעה חדשה.

ואני אוהב את זה.

אני אוהב מופעים מפלגים.

אני אוהב משחק מפלג.

אני אוהב אמנות מפלגת.

אני אוהב שזה יוצר שיח עם דיעות שונות לכאן ולכאן.

ואני אוהב ממש את אוסקר וויילד.

מה שעובר לנו בראש זה עולם אינסופי בלי גבולות.
זה די פסיכי.

כשאנחנו חושבים על משהו מתוך העולם האינסופי הזה, רואים את זה על הפנים שלנו, בעיניים, בנשימה, וגם בגוף.

ואנחנו צריכים להיות יצירתיים ונועזים לבחור על מה לחשוב ובמה להיזכר או מה להמציא.
בתוך הראש והחושים.

ולא לפחד- אף אחד לא ידע באמת מה קורה לכם מבפנים.

אז אני מעודד אתכם להצליח להרהר על דברים שבחיים לא הייתם מעיזים להרהר עליהם בנוכחות מישהו אחר,
להרהר על משהו שלוקח את הסצנה ואת הדמות למקום יותר חריף וקיצוני ומערער.

אף אחד לא ידע ואתם תביאו משחק משובח ועמוק ואישי.

מה מגיע קודם?

הסיטואציה? הפעולה? הרגש?

הרבה פעמים הדמות נתקלת בסיטואציה,

שגורמת לה לצאת לפעולה מסויימת,

ואז יש לה תגובה רגשית.

יכול להיות אפילו שברוב המקרים זה ככה בדרמה.

אבל זה לא חייב להיות ככה.

לפעמים הסיטואציה דווקא מביאה תגובה רגשית,

ורק אז הדמות יוצאת לפעולה,

או שבכלל הדמות כבר מגיעה לסיטואציה טעונה באיזשהו מצב רגשי,

וזה משפיע על הפעולה,

שתבוא לידי ביטוי מן הסתם בדרך אחרת.

בקיצור,

אל תלכו אחריי פורמולות של מהלכים דרמטיים,

יש המון אפשרויות לבדוק איך הרגש נולד מתוך הפעולה

או להיפך

וזה כיף שיש הרבה אופציות לבנות מהלך של דמות (הרבה יותר ממה שאני ציינתי כאן).

ותבדקו כל מקרה לגופו,

ותהנו מזה.

לפעמים הדמות פועלת בפזיזות,

ולפעמים הדמות מחושבת בפעולות שלה.

ולפעמים הדמות היא מאוד מחושבת,

אבל עושה פעולה אחת מתוך פזיזות,

פעולה גורלית,

שהופכת לה את החיים לגמרי.