משחק שהוא כמו רצף של טעויות.

לפעמים השחקן עולה על הבמה ואני מרגיש שזאת הפעם ראשונה שהוא עושה את מה שהוא הולך לעשות,

שזה חדש ורענן,

שזה לא קרה עוד מעולם,

שהוא באמת לא יודע מה הולך לקרות עכשיו,

והוא מרגיש שכל האפשרויות פתוחות לפניו.

ואז אני אוהב את התחושה הזאת,

שהכל פתוח,

שהכל אפשרי,

וזה קל וצלול וקשוב ומאפשר,

וזה לא משנה אם מדובר במחזה שהשחקן מגלם דמות והוא למד את הטקטס בעל פה,

או במופע ללא מילים שהשחקן יודע את המהלכים הבימתיים ומבצע אותם דרך הנוכחות הבימתית שלו,

או אפילו אם זה מחול או תיאטרון תנועה או פרפורמנס.

וברור שהשחקן הזה יודע בדיוק מה הוא הולך לעשות,

ואפילו אולי עשה את זה כבר מאות פעמים.

אבל כשהוא מצליח להגיע למצב,

שזה נראה לא לגמרי מתוכנן,

ואפילו שזה מרגיש כמו טעות אחר טעות אחר טעות שמתגבשים לכדי מהלך בימתי,

אני מת על זה.