Posted in אימון משחק, בלוג, לימודי משחק, פעולות במשחק

לפעול את הפעולה.

 

לפעול את הפעולה

לפעול את הפעולה.

לא לחשוב אותה או להבין אותה או לעזור לה או לתכנן אותה. רק לפעול אותה.

הרבה שחקנים מבינים את חשיבות הפעולה הדרמטית, את העניין שדמות דרמטית פועלת, פועלת על הפרטנר שלה, ופועלת אפילו כשהיא לבד. הם מבינים שצריך להתבונן במחזה ובדמות שהם מגלמים ולבחור רצף של פעולות. הם מבינים את המבנה הדרמטי של הנסיבות של הדמות, ועושים עבודת הכנה מקיפה לגביי בחירת הפעולות.

אבל לפעמים שחקנים או תלמידי משחק מגיעים לשלב של הביצוע, ואני רואה שהם לא באמת פועלים, כלומר משהו בכל התכנונים שלהם נשאר כקונספט, כרעיון. הם מבינים הכל ויודעים מה צריך להתבצע ואפילו איך, אבל הם לא באמת פועלים.

שימו לב כשאתם בסצינה האם אתם משחקים את הפעולה או פועלים אותה. זה מאוד חמקמק.

כשאני עובד עם שחקנים ואני קולט שדי ברור שהם לא פעלו את הפעולה אלא הסתובבו עם הפעולה בתוך הראש שלהם, הם לפעמים לא מודעים לזה, כלומר הם בטוחים לחלוטין שהם באמת פעלו. אבל הם רק עשו בכאילו.

הדבר המדהים בפעולה היא הפשטות שלה. וכשפועלים אותה פתאום כל הסצינה משתנה. מבחינת התחושה של השחקן – כשהוא באמת פועל ולא משחקק, האנרגיה שלו, האנרגיה של הסצינה, היחסים, תשומת הלב, ובעצם הכל, מתחברים ונוצרת דינמיקה קונקרטית, של רגע ההווה, ולא רק רעיון דרמטי כללי ומעורפל.

פעולה זה לא רק בראש. זה בדינמיקה של הנוכחות של השחקן כולה. זה מבפנים ומבחוץ, זה בתחושה. כששחקנים מסיימים סצינה, ואני רואה שהם פעלו את פעולותיהן, הם אומרים לי שהם מרגישים את זה, שהם ממש מרגישים את זה בהוויה שלהם ברגע ההווה, שהם מחוברים למהלך הדרמטי לחלוטין. וזה לעומת המצב שבו הם חושבים את הפעולה או משחקים אותה, הם קולטים שהם מנותקים ממה שקורה על הבמה.

הפעולה היא כל כך פשוטה לביצוע שזה כמעט פסיכי. בסך הכל צריך לפעול אותה ולפעמים זה מרגיש אפילו קל מדי. זה פשוט וזה ישיר. אבל מתוך הפשטות מגיעה המורכבות, וכשאתם הופכים להיות יותר ויותר מיומנים, אתם מצליח להגיע למצב שדרך הפעולה מתגלה המצב הרגשי שלכם ושל הדמות, ואתם מאפשרים לתגובת הרגשיות להיות נלוות לפעולה. וכבר דיברתי על הרגש בעבר – אתם לא מאלצים אותו או הופכים את עצמכם להיות שפוטים של רגשות, אלא להיפך, אתם פועלים, ובזמן הפעולה אתם במקרה גם מרגישים כל מיני דברים.

תמיד חופרים על חשיבות הפעולה, חשיבות בחירת הפעולות, חשיבות הבנת הדמות דרך פעולותיה. אבל מבחינה ביצועית קל לשכוח שאת הפעולה צריך לפעול ולא שום דבר אחר. אז שימו לב לעצמכם בזמן הסצינה או התרגיל. תהיו מודעים. ותתאמנו על הפעולות הדרמטיות וביצוען בצורה הכי פשוטה וישירה ועניינית. פעלו את הפעולות.

https://www.facebook.com/haim.acting.coach?ref=hl

אימון משחק אחד על אחד 0507609576.

Posted in Uncategorized, בלוג

ג׳ו-הא-קיו – הקצב הטבעי של הסצינה.

 

20170718-IMG_1674צילמה הדר אלפסי, סדנת יולי 2017.

חזרתי לקרוא בספר של יושי אוידה, The Invisible Actor,
זה ספר משחק יפני,
כלומר ספר משחק המושתת על עקרונות בימתיים יפניים ועל פילוסופיה יפנית
ובכלל על גישה אחרת לנוכחות בימתית.

העקרונות המרכזיים בו הם לא עניינים פסיכולוגיים של דמות
וגם לא דרמטורגיה של פעולות ורצונות.
הוא מדבר יותר על איכויות בימתיות של נוכחות,
על קונספטים של זמן ומרחב,
על חלקי גוף, על אנרגיה ועל מודעות.
זה מאוד מעניין.

אוידה מציג קונספט עתיק מתיאטרון ה נו היפני.
ג׳ו-הא-קיו.
Jo-Ha-Kyu.
העקרון הזה אומר שלכל מהלך,
גם על הבמה וגם בחיים בכלל,
יש קצב טבעי.
במהלך הזה, אתם מתחילים לאט,
ואז מגבירים ומאיצים עד שאתם מגיעים לשיא,
אחריו יש עצירה קטנה,
ואז יש התגברות, ואז מתחילים עוד פעם.

המהלך הזה נהגה ונכתב מתוך התבוננות בטבע.
זה לופ אורגני לחלוטין.
הוא נותן כדוגמאות בין השאר את התאוצה שהגוף עובר באורגזמה,
את התבניות של הקול שציפורים מסוימות משמיעות בטבע,
ועוד כל מיני.
לי מזכיר את התנועה של גלים בים.

הפירוש של ג׳ו הוא התחלה,
הא הוא עצירה או התפתחות,
וקיו זה מהר או שיא.
זה הבסיס של הכל.

אוידה מדבר על חשיבות הג׳ו-הא-קיו בכל רגע בעבודת השחקן.
גם כמהלך קצבי של כל המחזה,
גם בכל מערכה,
גם בתוך הסצינה,
ובכלל בכל רגע בימתי קטן ככל שיהיה.
תמיד יש את הקצב האורגני הזה.
אמנם לפעמים ההתגברות היא איטית ולפעמים היא מהירה מאוד,
לפעמים השיא נמשך רק כמה שניות ולפעמים הוא מתארך.
אבל תמיד תמיד יש תחושה של התפתחות, של תזוזה, של התגברות.

לא רק על הבמה, גם הקהל לדעתו מרגיש את הקצב הזה ומצפה לו.
הקהל מתחבר לחוויה אורגנית אנרגטית קצבית של צפייה, באופן לא מודע.
הקהל נמשך לזה.
הקהל חש את זה דרך החושים,
וכמו שאוידה אומר, דרך העצמות שלו.
כלומר, קיימת כאן אחריות של השחקן ושל הבמאי
להיות מודע לג׳ו-הא-קיו של הקהל,
ולעודד חווית צפייה אורגנית ופיזית, ולא רק אינטלקטואלית.

למה אני כותב את כל זה?

אני לא מבין גדול בתיאטרון יפני,
ואני גם לא יודע אם אני מאמין שיש קצב טבעי לדברים שאותו צריך לשחזר,
ושאליו חייבים להיות נאמנים.
אבל אני כן מאמין שצריך להרגיש את הסצינה,
להרגיש את הקצב שלה,
מתי צריך להאט אותה ומתי צריך להמריץ אותה.
כלומר משחק בעיניי זה לא רק להבין את הפעולות והרצונות,
את הפסיכולוגיה של הדמות ואת הרגשות.
משחק ונוכחות בימתית זה גם להתחבר לאיזשהו מהלך אנרגטי או קצבי.

כשאתם עובדים על הסצינה או על התרגיל שלכם,
תהיו מודעים יותר ויותר לתבניות, מהלכים ואנרגיות משתנות.
הרגישו מתי אתם רוצים לייצר בעזרתם נוחות, ומתי מתח.
הרגישו מה חסר לכם, בנוכחות שלכם, על הבמה ותחליטו מה אתם עושים עם זה.

האם אתם רוצים לתמוך בהרמוניה ובאורגניות,
האם אתם רוצים דווקא להאריך את האיטיות כדי לייצר תחושה מורטת עצבים,
האם אתם רוצים מרץ כדי לייצר היסטריה,
האם אתם רוצים הרבה שינויים או מעט.

אז בעצם אני אומר לכם,
שתהיו מודעים.
מודעים לא רק לדמות ולרצונותיה,
אלא למהלכים שאתם מייצרים.

הסתכלו על משחק גם כשדה כוחות,
אנרגיות וקצבים,
שמשתנים בגוף שלכם ועל הבמה,
ומגיעים אל הקהל שלכם כדי לייצר חווית צפייה מעניינית ואפקטיבית.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לאימון משחק אחד על אחד התקשרו 0507609576