חודש: ינואר 2014

 

צילמה הדר אלפסי, סדנת יולי 2017.

חזרתי לקרוא בספר של יושי אוידה, The Invisible Actor,
זה ספר משחק יפני,
כלומר ספר משחק המושתת על עקרונות בימתיים יפניים ועל פילוסופיה יפנית
ובכלל על גישה אחרת לנוכחות בימתית.

העקרונות המרכזיים בו הם לא עניינים פסיכולוגיים של דמות
וגם לא דרמטורגיה של פעולות ורצונות.
הוא מדבר יותר על איכויות בימתיות של נוכחות,
על קונספטים של זמן ומרחב,
על חלקי גוף, על אנרגיה ועל מודעות.
זה מאוד מעניין.

אוידה מציג קונספט עתיק מתיאטרון ה נו היפני.
ג׳ו-הא-קיו.
Jo-Ha-Kyu.
העקרון הזה אומר שלכל מהלך,
גם על הבמה וגם בחיים בכלל,
יש קצב טבעי.
במהלך הזה, אתם מתחילים לאט,
ואז מגבירים ומאיצים עד שאתם מגיעים לשיא,
אחריו יש עצירה קטנה,
ואז יש התגברות, ואז מתחילים עוד פעם.

המהלך הזה נהגה ונכתב מתוך התבוננות בטבע.
זה לופ אורגני לחלוטין.
הוא נותן כדוגמאות בין השאר את התאוצה שהגוף עובר באורגזמה,
את התבניות של הקול שציפורים מסוימות משמיעות בטבע,
ועוד כל מיני.
לי מזכיר את התנועה של גלים בים.

הפירוש של ג׳ו הוא התחלה,
הא הוא עצירה או התפתחות,
וקיו זה מהר או שיא.
זה הבסיס של הכל.

אוידה מדבר על חשיבות הג׳ו-הא-קיו בכל רגע בעבודת השחקן.
גם כמהלך קצבי של כל המחזה,
גם בכל מערכה,
גם בתוך הסצינה,
ובכלל בכל רגע בימתי קטן ככל שיהיה.
תמיד יש את הקצב האורגני הזה.
אמנם לפעמים ההתגברות היא איטית ולפעמים היא מהירה מאוד,
לפעמים השיא נמשך רק כמה שניות ולפעמים הוא מתארך.
אבל תמיד תמיד יש תחושה של התפתחות, של תזוזה, של התגברות.

לא רק על הבמה, גם הקהל לדעתו מרגיש את הקצב הזה ומצפה לו.
הקהל מתחבר לחוויה אורגנית אנרגטית קצבית של צפייה, באופן לא מודע.
הקהל נמשך לזה.
הקהל חש את זה דרך החושים,
וכמו שאוידה אומר, דרך העצמות שלו.
כלומר, קיימת כאן אחריות של השחקן ושל הבמאי
להיות מודע לג׳ו-הא-קיו של הקהל,
ולעודד חווית צפייה אורגנית ופיזית, ולא רק אינטלקטואלית.

למה אני כותב את כל זה?

אני לא מבין גדול בתיאטרון יפני,
ואני גם לא יודע אם אני מאמין שיש קצב טבעי לדברים שאותו צריך לשחזר,
ושאליו חייבים להיות נאמנים.
אבל אני כן מאמין שצריך להרגיש את הסצינה,
להרגיש את הקצב שלה,
מתי צריך להאט אותה ומתי צריך להמריץ אותה.
כלומר משחק בעיניי זה לא רק להבין את הפעולות והרצונות,
את הפסיכולוגיה של הדמות ואת הרגשות.
משחק ונוכחות בימתית זה גם להתחבר לאיזשהו מהלך אנרגטי או קצבי.

כשאתם עובדים על הסצינה או על התרגיל שלכם,
תהיו מודעים יותר ויותר לתבניות, מהלכים ואנרגיות משתנות.
הרגישו מתי אתם רוצים לייצר בעזרתם נוחות, ומתי מתח.
הרגישו מה חסר לכם, בנוכחות שלכם, על הבמה ותחליטו מה אתם עושים עם זה.

האם אתם רוצים לתמוך בהרמוניה ובאורגניות,
האם אתם רוצים דווקא להאריך את האיטיות כדי לייצר תחושה מורטת עצבים,
האם אתם רוצים מרץ כדי לייצר היסטריה,
האם אתם רוצים הרבה שינויים או מעט.

אז בעצם אני אומר לכם,
שתהיו מודעים.
מודעים לא רק לדמות ולרצונותיה,
אלא למהלכים שאתם מייצרים.

הסתכלו על משחק גם כשדה כוחות,
אנרגיות וקצבים,
שמשתנים בגוף שלכם ועל הבמה,
ומגיעים אל הקהל שלכם כדי לייצר חווית צפייה מעניינית ואפקטיבית.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לאימון משחק אחד על אחד התקשרו 0507609576