אני בשיעור משחק.
זה אחד מהשיעורים הראשונים שלי. בניו יורק. באנגלית.
המורה ג׳ורג׳ וולס – שהיה מורה כזה קשוח ועצבני אבל חד בטירוף – מסתכל עליי בסוף הסצינה שבדיוק סיימתי.
והוא מהאנשים האלה שמסתכלים לך עמוק בתוך הנשמה ויודע בדיוק מה קורה שם.
ואני לחוץ בטירוף.
והוא רואה את זה.
והמון פעמים הוא מלחיץ את התלמידים שלו ודוחף אותם ומרעיד את עולמם,
אבל איתי הוא אחרת משום מה, הוא קולט שאני על סף התקף לב קטן, והוא מחייך אליי חיוך קטן,
והוא אומר לי הכל בסדר, הכל בסדר האיים (הוא מבטא את השם שלי ממש מצחיק ומוגזם באנגלית),
Lighten up
הוא אומר לי,
Relax, you are working way too hard on this scene.
אוקי.
להירגע. אני עובד הרבה יותר מדי קשה על הסצנה הזאת, והוא צודק, אני מרגיש את זה.
You need to work away from the scene.
וואו.
הוא מציע לי ולפרנטרית שלי – סטודנטית משוויץ אריסטקורטית כזאת קרירה ונפלאה – נראה לי שקוראים לה סופי –
ללכת לשתות קפה בפלאזה וסתם לקשקש על החיים, לשכוח מהסצנה ולספוג את האווירה.
זאת סצנה מהמחזה ״יחפים בפארק״,
שהאמת היא שאני לא משוגע על המחזה הזה בלשון המעטה,
אבל אני לא בדיוק מבין מהחיים שלי עדיין, רק התחלתי את הלימודים, ואני זורם עם הבחירה של השותפה שלי.
בתחילת המחזה הדמויות בדיוק יוצאות מירח הדבש שלהם במלון הפלאזה ומתחילות את החיים.
אז אנחנו קובעים שם איזה אחר צהריים. ואנחנו יושבים בלובי של הפלאזה ומקשקשים על כוס קפה,
וזה נחמד והכל אבל אני לא מבין מה זה תורם לנו בדיוק.
ואנחנו מדברים על כל מיני דברים – הכל חוץ מעל המחזה, הדמויות, הפעולות, הרצונות, הטקסט, הדרמה.
סתם מקשקשים.
סופי הולכת הביתה ואני חוצה את הכביש ונכנס לסנטרל פארק.
מקום מטורף.
זה כל כך עצום.
ואני מעשן סיגריה על ספסל.
ואז אני נכנס שם לשבילים ולתוך הג׳ונגל.
ואני מוצא חתכת דשא מוסתרת ומנמנם.
ואני מתעורר,
ואני מתהלך לעצמי בלי שום מטרה עוד איזה שעתיים.
טבע בתוך העיר.
מים, עצים, ציפורים, רוח קרירה של הסתיו בניו יורק,
אנשים,
שבילים,
הרים קטנים,
קר לי,
אני ממשיך לשוטט סתם בלי לנסות להוציא מזה משהו.
בסך הכל סבבה.
יום אחריי זה אנחנו עושים עוד חזרה,
ובשבוע שאחריי זה, בשיעור של ג׳ורג׳, אנחנו מבצעים עוד פעם את הסצנה.
אנחנו משחקים מול הכיתה וזה זורם ממני כמו מים.
אני מרגיש שאני בכלל לא משחק.
נח לי,
אני נהנה עם סופי,
אני מרגיש שאני לא מתאמץ,
שאני יודע בדיוק מה לעשות אבל גם מאוד פתוח כזה ומגיב,
אני מרגיש שהחושים שלי פתוחים,
אני מרגיש קל ויצירתי,
זה לא דוקטורט בפיסיקה אטומית, אני חושב לעצמי,
זה להגיד טקסט ולחוות אותו,
ולחוות את הרגע בצורה הכי כנה ופשוטה וישירה שיש.
נחתתי.
המון פעמים אתם עובדים על סצינה מאוד מאוד יסודי.
אתם יודעים הכל, את כל הבחירות, את כל הסיטואציה הדרמטית,
את מושקעים בזה ואתם חושבים את זה ואתם עושים הכל נכון.
אבל הגוף שלכם והמח שלכם צריכים עוד דברים.
המח צריך גירויים שהם לא רק מחשבה.
שהם לא רק רציונאל.
אני רואה כל כך הרבה שחקנים שהתוצאה של המשחק שלהם היא בסופו של דבר לחוצה וסגורה.
אין מספיק תחושה של יצירתיות זורמת ושל השראה.
יש יותר מדי תחושה של בחירות והחלטות וביצוע משימה.
המח שלכם רוצה להתחבר לגוף שלכם ולחושים שלכם,
הוא רוצה להריח, לשמוע, לממש, לרחף, לזרום.
תנו לו את זה, ותנו לכם את זה.
זה הכי כזה ניו אייג׳ ומיסטי ורוחני,
אבל אני מוצא ש ח י י ב י ם לעבוד על עוד דברים חוץ מהדמות והסצינה והרציונל הדרמטי של המחזה.
צאו החוצה לעולם ותחוו אותו.
תחוו אותו דרך החושים שלכם בלי מטרה מסוימת.
תנו לעצמכם להיות מושפעים מכל מיני גירויים שונים,
עזבו לפעמים את הסטודיו ואת השיעורים ואת מידת ההצלחה שלכם בשיעורים.
ברגע שאתם חווים את העולם בצורה יותר מלאה ונוכחת,
בסופו של דבר אתם גם חווים את זמן הבמה שלכם, ואת הזמן שלכם מול המצלמה,
בצורה יותר מלאה ונוכחת.
לעבוד רחוק מהטקסט.