חודש: נובמבר 2012

לפעמים השחקן מתעלם מהקהל. לפעמים השחקן פונה ישירות אל הקהל.

לפעמים המחזה דורש מהשחקן לפנות לקהל, שייקספיר עושה את זה וגם מולייר, וגם עוד רבים אחרים. גם בקולנוע הדמות לפעמים מסתכלת למצלמה.

כשזה קורה, משהו מתערער בדינמיקה בין הצופה לבין השחקן. הצופה מאבד את המעמד שלו בתור מציץ, או צופה לא מעורב, מהצד. אנחנו בתור צופים רגילים לנוחות הזאת, ולעמדה הזאת שמבודדת אותנו מהעולם הבימתי.

בעצם, כל העניין הזה של להתעלם מהקהל הוא דבר יחסית חדש בדרמה. אנחנו אולי רגילים לראות שחקנים מהצד, כשאותו קיר רביעי מפורסם מפריד ביננו, אבל העניין הזה הושרש באמת רק עם תחילת הדרמה המודרנית ובעיקר החל מהמאה ה 19.

הקיר הרביעי. ההפרדה מהקהל. מן הסתם זה משפיע על שחקנים, הם מאומנים לשחק סוג משחק שבו הם מפרידים את עצמם מהקהל, יוצרים לעצמם עולם בדיוני עם חוקים משלו, וזמנים משלו, ומקומות משלו.

אבל אני לא רוצה להרחיב בעניין ההיסטורי הזה, וגם לא בענייני ז'אנרים של דרמה. אני רוצה לדבר על מה שאני רואה אצל תלמידים בשעורים. כי בלי קשר לדרישות המחזה, אני בכל זאת רואה סוגי נוכחות שונים, וסוגי פוקוס שונים אצל תלמידים שלי ביחס לקהל.

יש תלמידים שמאוד מאוד מאוד מודעים לקהל. הם מרגישים אותו, הם עובדים איתו, גורמים לו לצחוק לפעמים, מזעזעים אותו לפעמים. הם משחקים את הסצינה או התרגיל כשהמודעות שלהם מופנית החוצה.

זה יכול להיות מוצלח, וזה יכול להיות מכשול.

אם השחקן או השחקנית מודעים מדי, הם עשויים ליפול למלכודת של לנסות לרצות את הקהל ולאבד את הרגע הבימתי שלהם, את מה שמתחולל על הבמה. וגם, ואולי יותר מסוכן, הם עלולים לפתח בו תלות ולהצליח להגשים את הסצנה רק כשהקהל "איתם". לפעמים זה גם עלול לגרום לסוג של השטחה. משהו נהיה קל מדי, אולי אפילו הופך לדחקה מתמשכת.

אני אשתדל להגיד לתלמידים האלה – נסו לעשות את הסצנה רק בשביל עצמכם. תהיו מעוניינים במה שקורה על הבמה. עכשיו. כאן. שימו לב לפרטנר, שימו לב לעצמכם, תהיו קשובים, גלו את הרגע. נסו לחוות רגעים פרטיים, בשביל הרגעים עצמם, ולא בשביל הקהל.

מצד שני גם הכיוון הזה עלול להפוך למלכודת. יש לי תלמידים שיותר מדי מכונסים בעצמם. לפעמים הם חווים משהו יותר מדי פנימי ולא מצליחים לבטא אותו בצורה מהדהדת. לפעמים הם מאוד מרוכזים בעצמם ברמה שהם לא מרגישים או שומעים שום דבר ממה שקורה סביבם על הבמה. יש גם כאלה שאני אפילו מרגיש שהם מנסים להסתיר את עצמם על הבמה. הם נעלמים.

במקרים כאלה אני אנסה לדחוף את התלמיד להיות מודע לקהל. לפעמים זה דורש הסתגלות קטנה, התלמיד מיד מבין ועושה מין שינוי אנרגטי או תודעתי ונפתח. לפעמים זה דורש קצת יותר עבודה. אולי צריך להגזים את המשחק או להגדיל אותו. יש מקרים שאני מבקש מהתלמיד לעשות את ה הכי גרוע שהוא יכול. bad acting.

זה חיפוש.

זה מה שאני אוהב כאן. הרי משחק זה לא מתמטיקה. אין פתרון אחד יחיד. זה לא שאני חושב שהמודעות של השחקן צריכה להיות או עם הקהל, או עצמו. להיפך. אני מעוניין להרחיב את המודעות של השחקן, לעזור לו לראות את ההרגלים שלו, את הנטיות שלו, כדי שלא ישחק על טייס אוטומטי.

שימו לב איפה הפוקוס שלכם נמצא. נסו לשחק איתו, לעבוד עם המודעות שלכם. להיות עם הקהל אבל גם להפנות לו עורף. לתת לקהל להתבונן מבחוץ אבל גם לעורר בו משהו בצורה ישירה.

המשחק שלכם ייהפך לדינמי, כזה שמשתנה ומסתגל, מרגע לרגע, בצורה פעילה וחדה. ויותר מזה – יהיה לכם הרבה יותר מעניין.

עבודת השחקן היא תהליך בהתהוות. על הבמה השחקן פועל בתוך הווה מתהווה, מציאות פעילה ומשתנה, ועבודתו אינה נעשית למען תוצאה, אלא התהליך שהוא עובר הוא המעניין.

אבל גם מחוץ לבמה השחקן נמצא תמיד בתהליך של התהוות. מתפקיד לתפקיד, מתרגיל לתרגיל, מסצנה לסצנה, השחקן משתנה, משתכלל, מתגמש, מעמיק.
אני אוהב לראות את זה אצל תלמידים שלי, את השינוי הזה, ההעמקה.
לפעמים זה קורה באופן מודע, ולפעמים מעצם האימון, מעצם עבודת המשחק, הגוף והתודעה לומדים להגיב בצורה מלאה יותר, נגישה יותר, ומעניינת יותר.
לכן אני מעדיף לקרוא לזה אימון משחק יותר מאשר לימוד משחק, כי זה מתמשך.

לפעמים צריך לקחת סיכון.
לפעמים בתוך התהליך האורגני הזה של התהוות השחקן צריך לערער מעט את המערכת. להסתכן.
מה זה אומר?

יש לזה כמה רמות.

ברמה הבסיסית ביותר, לקחת סיכון זה לעלות על הבמה ולהתחיל לשחק.
יש לי תלמידים שמעולם לא היו על במה. אני עובד לפעמים עם אומנים, או עם קבוצות חובבים, או עם תלמידים מתחילים במשחק, ובשבילם האקט הבסיסי ביותר של לעלות על הבמה ולעשות משהו מול קהל זה הסתכנות.
הסתכנות במובן של להיכנס אל הלא נודע, אולי אפילו לאבד קצת שליטה.

ברמה אחרת, לקחת סיכון, זה לעשות משהו שממש לא נוח לך לעשות מול אנשים. פעם נתתי לתלמידים שלי תרגיל במשחק מול מצלמה, לצלם את עצמם עושים פעולה שהם בחיים לא היו עושים מול אנשים.
לא המשכתי עם התרגיל הזה, אבל משהו מהמהות שלו מאוד עוצמתי בעיניי. הבנתי שאולי לעשות פעולה זה מעט קשה, אבל לחשוב על משהו, או להרגיש משהו, שהוא מאוד פרטי ואישי, לעשות את זה מול קהל, זה מבחינתי מהווה סיכון.

לקחת סיכון במובן של לצאת מאזור הנוחות. לא לחזור על אותן תגובות, אותם רגשות, אותם שטיקים וטריקים שאולי פעם היו חדשים עבור השחקן, אבל הופכים להיות משוחזרים.

הדבר הזה יותר משמעותי אצל תלמידים מתקדמים, ואפילו אצל שחקנים מקצועיים. לקחת סיכון זה אומר להיות מודעים מתי מרגישים נוח מידי, ומתי צריך פשוט לתפוס תעוזה ולחשוף על עצמכם משהו חדש דרך התפקיד, דרך הדמות.
משהו סודי ואישי בתודעה שלכם, בעולמכם הרגשי, הפנימי, משהו שלראשונה יכול לבוא לידי דרך הדמות.

לקחת סיכון במובן של לא להיות מנומסים מדי כלפיי עצמכם וכלפיי הדמות. לפעמים תלמידים למשחק לא מתמסרים בצורה רצינית ומשמעותית לפעולה הבימתית שלהם, כי זה מביך אותם, או לא נעים להם, אז או שהם מתנהגים בצורה מנומסת מדי ובסופו של דבר מחלישים את הנוכחות הבימתית של עצמם, או שהם מגחיכים איזשהו קטע.

לקחת סיכון במובן של לא לשאוף לשלמות. כשאתם לא שואפים לשלמות, כל מכשול קטן הופך להיות חלק מהתהליך, אתם מאמצים את המכשול אליכם ומתגברים עליו. בדיוק כמו שדמות דרמטית נמצאת במצב של התגברות, כך גם אתם. היתה לי פעם תלמידה שאיחלתי לה שתהיה לה פאדיחה קטנה, או איזה טעות, או משהו שישבור את השלמות שבביצוע שלה. יכול להיות שכשמנסים להגיע לשלמות, מוותרים על תוצאות אחרות בלתי צפויות, ובעצם נשארים באזור מאוד מוגן ובטוח.

ואני אומר כאן בסוגריים שאת כל הדברים שאני מרגיש וחושב על התלמידים, אני חווה גם עם עצמי בתור מורה. גם מורה צריך לפעמים לקחת סיכון. לפעמים אני מנסה בשעורים תרגילים חדשים, שהמצאתי מראש או לפעמים אפילו שאני חושב עליהם במקום. ומה אני אגיד לכם, לפעמים זה עובד ועובד מעולה, ולפעמים זה ממש לא מתניע. אבל זה שווה את הסיכון. כי תמיד, עבורי, יש אופציה בשעור לנסות ולהתנסות, לא רק לשחזר משהו שעובד.

לקחת סיכון.