לפעמים השחקן מתעלם מהקהל. לפעמים השחקן פונה ישירות אל הקהל.
לפעמים המחזה דורש מהשחקן לפנות לקהל, שייקספיר עושה את זה וגם מולייר, וגם עוד רבים אחרים. גם בקולנוע הדמות לפעמים מסתכלת למצלמה.
כשזה קורה, משהו מתערער בדינמיקה בין הצופה לבין השחקן. הצופה מאבד את המעמד שלו בתור מציץ, או צופה לא מעורב, מהצד. אנחנו בתור צופים רגילים לנוחות הזאת, ולעמדה הזאת שמבודדת אותנו מהעולם הבימתי.
בעצם, כל העניין הזה של להתעלם מהקהל הוא דבר יחסית חדש בדרמה. אנחנו אולי רגילים לראות שחקנים מהצד, כשאותו קיר רביעי מפורסם מפריד ביננו, אבל העניין הזה הושרש באמת רק עם תחילת הדרמה המודרנית ובעיקר החל מהמאה ה 19.
הקיר הרביעי. ההפרדה מהקהל. מן הסתם זה משפיע על שחקנים, הם מאומנים לשחק סוג משחק שבו הם מפרידים את עצמם מהקהל, יוצרים לעצמם עולם בדיוני עם חוקים משלו, וזמנים משלו, ומקומות משלו.
אבל אני לא רוצה להרחיב בעניין ההיסטורי הזה, וגם לא בענייני ז'אנרים של דרמה. אני רוצה לדבר על מה שאני רואה אצל תלמידים בשעורים. כי בלי קשר לדרישות המחזה, אני בכל זאת רואה סוגי נוכחות שונים, וסוגי פוקוס שונים אצל תלמידים שלי ביחס לקהל.
יש תלמידים שמאוד מאוד מאוד מודעים לקהל. הם מרגישים אותו, הם עובדים איתו, גורמים לו לצחוק לפעמים, מזעזעים אותו לפעמים. הם משחקים את הסצינה או התרגיל כשהמודעות שלהם מופנית החוצה.
זה יכול להיות מוצלח, וזה יכול להיות מכשול.
אם השחקן או השחקנית מודעים מדי, הם עשויים ליפול למלכודת של לנסות לרצות את הקהל ולאבד את הרגע הבימתי שלהם, את מה שמתחולל על הבמה. וגם, ואולי יותר מסוכן, הם עלולים לפתח בו תלות ולהצליח להגשים את הסצנה רק כשהקהל "איתם". לפעמים זה גם עלול לגרום לסוג של השטחה. משהו נהיה קל מדי, אולי אפילו הופך לדחקה מתמשכת.
אני אשתדל להגיד לתלמידים האלה – נסו לעשות את הסצנה רק בשביל עצמכם. תהיו מעוניינים במה שקורה על הבמה. עכשיו. כאן. שימו לב לפרטנר, שימו לב לעצמכם, תהיו קשובים, גלו את הרגע. נסו לחוות רגעים פרטיים, בשביל הרגעים עצמם, ולא בשביל הקהל.
מצד שני גם הכיוון הזה עלול להפוך למלכודת. יש לי תלמידים שיותר מדי מכונסים בעצמם. לפעמים הם חווים משהו יותר מדי פנימי ולא מצליחים לבטא אותו בצורה מהדהדת. לפעמים הם מאוד מרוכזים בעצמם ברמה שהם לא מרגישים או שומעים שום דבר ממה שקורה סביבם על הבמה. יש גם כאלה שאני אפילו מרגיש שהם מנסים להסתיר את עצמם על הבמה. הם נעלמים.
במקרים כאלה אני אנסה לדחוף את התלמיד להיות מודע לקהל. לפעמים זה דורש הסתגלות קטנה, התלמיד מיד מבין ועושה מין שינוי אנרגטי או תודעתי ונפתח. לפעמים זה דורש קצת יותר עבודה. אולי צריך להגזים את המשחק או להגדיל אותו. יש מקרים שאני מבקש מהתלמיד לעשות את ה הכי גרוע שהוא יכול. bad acting.
זה חיפוש.
זה מה שאני אוהב כאן. הרי משחק זה לא מתמטיקה. אין פתרון אחד יחיד. זה לא שאני חושב שהמודעות של השחקן צריכה להיות או עם הקהל, או עצמו. להיפך. אני מעוניין להרחיב את המודעות של השחקן, לעזור לו לראות את ההרגלים שלו, את הנטיות שלו, כדי שלא ישחק על טייס אוטומטי.
שימו לב איפה הפוקוס שלכם נמצא. נסו לשחק איתו, לעבוד עם המודעות שלכם. להיות עם הקהל אבל גם להפנות לו עורף. לתת לקהל להתבונן מבחוץ אבל גם לעורר בו משהו בצורה ישירה.
המשחק שלכם ייהפך לדינמי, כזה שמשתנה ומסתגל, מרגע לרגע, בצורה פעילה וחדה. ויותר מזה – יהיה לכם הרבה יותר מעניין.
