לפעמים צריך לתת לסצנה לעשות שלה.
לא להתקיף אותה,
לא לפצח אותה עד הסוף,
לא לחשוב שצריך לעשות אותה נכון, הכי נכון,
להיפרד מהמחשבה שיש דרך לבצע אותה,
להיפרד מחרדת הביצוע,
להיפרד מהטכניקה ה״נכונה״ לגשת אליה.
לפעמים צריך לקרוא את הסצנה,
ולתת לה להשפיע עליכם לא דרך השכל ודרך ההגיון,
אלא דרך דלת יצירתית בתודעה שלכם,
דרך רצף של דימויים ותחושות ואסוציאציות,
דרך קצב ואנרגיה וזרימה,
עם השראה שעוקפת את המח ואת יכולות הניתוח שלכם.
תראו,
אני לא מתכוון לזה שאתם צריכים להיות עצלנים ולא להשקיע מחשבה בסצנה וסתם לבצע את המילים ולאלתר הכל.
אבל הרבה פעמים אני רואה שחקנים שהם כל כך מוכנים עם כל משפט,
שהם ניתחו לסצנה את הצורה והכל ברור ומוחלט מראש,
שהם מבינים את המבנה הדרמטי ואת הפעולות וכל זה,
ואז זה מרגיש לגמרי טכני.
וזה מרגיש כמו מלחמה,
כאילו הם תוקפים את הסצנה, ומנסים לנצח.
אז לא.
יש אמצע.
יש לי תרגיל שאני נותן לתלמידים טקסט בשיעור,
בלי שהם קראו אותו מראש,
ואז בשיעור הם קוראים אותו בקול בין חמש לעשר פעמים,
כל פעם מול תלמיד אחד,
כל פעם בדרך קצת אחרת,
פשוט מחזיקים את הטקסט ביד ומסתכלים על הפרטנר שלהם ונותנים לטקסט לצאת מהפה,
וכמובן אני נותן עוד אלמנטים ונקודות לשים לב אליהן בקריאה,
וקוראים את זה הכי פשוט והכי לפרנטר,
ואז אחריי כמה קריאות כאלה מניחים את הדף,
וכל אחד עושה את הטקסט – כלומר את מה שהוא זוכר מהטקסט כרגע,
בצורה שיוצאת לו.
וזה מדהים אותי כל פעם מחדש.
מדהים אותי כמה כל שחקן זוכר מהטקסט בלי שהוא למד אותו בעל פה בצורה פורמלית.
ומדהים אותי איך יוצאת אינטרפרטציה חד פעמית ואישית ומאוד מחוברת לדמות ולטקסט.
ומדהים אותי איך השראה נוחתת על שחקן או שחקנית ואיך אפשר פשוט לאפשר למשחק משובח לצאת מאיתנו בלי לייצר כל הזמן.
אז שוב אני חוזר – זה לא נגמר בזה. חייבים גם לעבוד על הטקסט.
אבל חייבים גם לתת לטקסט ולסצנה להשפיע עליכם בצורה יותר חופשית ויצירתית לפני שאתם מתקיפים אותה ומפצחים אותה.
והכי אני אוהב ששחקנים מבצעים סצנה ואני מרגיש שהם לא מבצעים אותה אלא היא מבצעת אותם,
שהם מתמסרים לטקסט ולעולם הבדיוני בצורה שאני מרגיש שהם לא עושים את זה,
אלא הכל זה תגובה,
תגובה לדמות,
תגובה לטקסט,
תגובה לפרטנר,
לבמה.
לתת לסצנה לעשות את שלה.
(בתמונה – תלמידים אהובים שלי בבית ספר לתיאטרון חזותי מגישים סצנה כמו שרק הם יכולים).
